דלג לתוכן הראשי

קיצור תולדות הסלפסטיק - מאמר אורח

בס"ד סלפסטיק ואנימציה. מאת רענן זיו.

קיצור תולדות הסלפסטיק

הסלפסטיק הוא כינוי להומור הפיזי. גיבור שמחליק על בננה, נשפך עליו צבע, עוגת קצפת בפרצוף וכן הלאה. מקור השם הוא במופע הבובות הבריטי המסורתי בן 400 השנים, "פאנץ' וג'ודי" שם הגיבור האנרכיסט פורע החוק והסדר "מר פאנץ'" מכה במקלו הענק, יחסית לגודלו, בכל מי שמנסה "לאלפו": אשתו ג'ודי, השוטר, הרופא ואפילו מלאך המוות. 

הקולנוע כידוע התחיל כראינוע. הקומדיה האילמת הייתה משופעת בסלפסטיק בגלל היותו ויזואלי. סרטי הסלפסטיק הראשונים היו דומים מאוד באופיים לסיפורי פאנץ' וג'ודי. שוטרים שנופלים בהמוניהם למים ועוד כל מיני אנשי חוק שנצבעים נשטפים וכו' אפיק להוצאת תסכולו של האזרח הקטן כלפי אנשי החוק.

ממדים נוספים לסלפסטיק

חוקר הקולנוע לואיס ג'אנטי אמר שכל ז'אנר מתחיל עם סרטים מסחריים, אחר כך מגיע תורן של יצירות המופת ובסוף הפארודיות. הסלפסטיק ידע ימי שיא מוצלחים במיוחד. אם זה "זמנים מודרנים" של צ'ארלי צ'אפלין שהעלה את קומדיות הסלפסטיק לדרגת סאטירה חברתית נוקבת ופיוטית, או באסטר קיטון עם סרטו "שרלוק הצעיר" שהוא יצירת מופת סלפסטיקית עם מימדים סוריאליסטיים, ואפילו לורל והארדי שבסרטם "the musical box ,העלו את ליצן "ההובו" שמוצאו מהקרקס האמריקני לדרגת אמנות. (ליצן ההובו הוא הנווד או זה שמחליף עבודות כל הזמן, התפתח בקרקסים בצפון אמריקה במאה ה19 וחזר בגדול בקומדיות האילמות של לורל והארדי וצ'ארלי צ'אפלין עם דמות הנווד שלו) הפארודיה המאוד מוצלחת על הסלפסטיק הגיעה בשנות השמונים "בסרט אילם" של מל ברוקס שהוא פארודיה מוצלחת במיוחד וגם מצחיקה מאוד על הקומדיה האילמת ותרבות הסלפסטיק.

מימד חברתי

חוקר בשם כריסטיאן ת'רון טוען שהסלפסטיק הוא בעצם ביקורת נוקבת על תרבות הצריכה האמריקנית. תרבות הצריכה אומרת שככל שתקיף את עצמך ביותר מוצרים שרכשת כך תהיה מאושר יותר. ת'רון אומר שסלפסטיק מראה בדיוק את ההיפך. החפצים המקיפים אותך נהפכים לאויבך המסוכנים ביותר. מי שרוצה לראות את מימוש העיקרון הזה שיראה את הסרט the electric house של באסטר קיטון בו מוצג לראווה בית שכולו אוטומציה וכמובן נהפך על יוצרו עד שמקיא אותו מתוכו. (מצורף בתחתית הרשומה)
Image result for goofy  gif

הסלפסטיק מת?

בהוליווד של שנות ה40 היה פתגם "הסלפסטיק מת" הקומדיות היו דברניות במיוחד, אמנם האחים מרקס עדיין שילבו סלפסטיק אבל הצטיינו גם בהומור ורבאלי שנון. יוצרים ראו כבוד בכך שבקומדיות שלהם אין סלפסטיק אלא מימדים אחרים של הומור. קחו כדוגמא את הקומדיה "חמים וטעים" של בילי ויילדר שזכורה בגלל כמה משפטי מחץ דווקא. אך באמת הסלפסטיק לא מת אף פעם. כל פעם מגלים אותו מחדש והוא עובד שוב ושוב. לואי דה פינס וז'ראר אורי (הבמאי היהודי של הקומדיות הכי טובות של דה פינס) החיו אותו בסרטים כמו "עלילות רבי ז'קוב" ו"הקדילאק הלבן" להיטי ענק של שנות ה70. בתחילת שנות ה90 הייתה זו סדרת הסרטים האמריקנית "שכחו אותי בבית" שהחייתה את הסלפסטיק בענק וזכתה להצלחה כבירה. וכיום הסלפסטיק עבר לסרטי האנימציה כפי שאפרט בהמשך.

אז מה סודו של הסלפסטיק


כיוצר דתי, אני תמיד מזכיר את שורשיו השמרניים של הסלפסטיק כהומור לכל המשפחה. הסלפסטיק הגיע לקולנוע מהוודביל- מופעי "הכל כלול" זמרים\ות \ליצנים\יות רקדנים\יות וכו' שהיו מקובלים בארה"ב בסוף המאה ה19. מופעים אלו כפו על היוצרים צנזורה מחמירה מאוד מה שאילץ אותם להשתמש באמצעי הצחקה לכל המשפחה כגון סלפסטיק וגם שיטות של ליצנים כגון הגזמות ליצניות, דמויות אאוטסיידריות ועוד ועוד כפי שפירטתי בפרוייקט שלי ארגז הכלים הקומי. כיום הסלפסטיק עדיין מככב בסרטי אנימציה שהם סרטים לכל המשפחה.

הנרי ברגסון בספרו החשוב מאוד "הצחוק" מ1901 נתן מקום של כבוד לסלפסטיק כאחד מעקרונות היסוד של הקומדיה. הוא ייחס זאת למתח שבין גוף לנפש. הנפש קלילה משוטטת, אסוציאטיבית והגוף בעצם מגושם, מסורבל ולא סובל שינויים וטלטלות. הסלפסטיק חושף את חולשתו של הגוף, עקרון זה בולט בסרטים מצויירים בהם הגיבור למשל הזאב ברואד ראנר וקיוטי (מה שמכונה אצלנו מיפ מיפ) שורד נפילות שלגוף אנושי אין סיכוי לשרוד- חשיפת חולשתו של הגוף האנושי מצחיקה אותנו, נשמע קצת כבד אבל זה עובד. 

ניתן לקחת את העיקרון של ברגסון לעוד כיוון, כל מקום שבו מכונה תתנהג כמו אדם, או אדם כמו מכונה ישעשע אותנו מאוד. צ'אפלין הפליא לעשות זאת בזמנים מודרנים. וודי אלן "בישנוני" שם הוא מתחפש לרובוט. ויהודה ברקן במתיחות שלו כאשר גרם לכספומט להתנהג בצורה אנושית (הכספומט לא נתן כסף עד שביקשו ממנו יפה).

למה הסלפסטיק נדחק לשוליים

החברה המודרנית הלכה ונהייתה ביקורתית יותר ויותר. הביקורת האקדמית חדרה לעולם הקולנוע באמצע שנות השישים. עד אז הקולנוע נתפס כבידור להמונים ולא כאמנות. הסלפסטיק נתפס כילדותי, נאיבי. אמצע שנות השישים זו בדיוק התקופה שבה דעכה הצלחתו הפנומנלית של ג'רי לואיס. אם כי הוא המשיך להצליח בצרפת שמוקירה מוטיבים ליצניים בסרטים. 

אך הסלפסטיק הוא צורך ולכן לעולם לא באמת דועך. יכולים לדחוק אותו לסרטי ילדים, אבל גם מבוגרים יהנו מהומור שיוציא את הילד שבהם. שימו לב לסרט "גשם של פלאפל" המלא בסלפסטיק וגם בביקורת על תרבות הצריכה והאוכל האמריקנית, כנ"ל גם הסרט "מעבר ליער". הסרט "פדינגטון" המשלב אנימציה ואנשים משלב סלפסטיק בצורה יפה, כאשר האב הביקורתי המזועזע מהסלפסטיק שהדב מייצר, מייצג את המבוגר הביקורתי שלא נותן לעצמו לשחרר את הילד שבו. בבית ספר למפלצות יש גם שימוש יפה בסלפסטיק ובדמויות לוזריות מהסוג הישן והטוב. וכן בסדרת המניונים שהתחבבה לא רק על ילדים.

אני סבור ששימוש מושכל בסלפסטיק מוסיף לכל קומדיה ובפרט לסרטי אנימציה. כאשר אני צופה בסרט אנימציה שאין בו סלפסטיק וגיבור לוזר שהוא מה שג'רי לואיס כינה man in trouble מישהו שמאוד מנסה להיות בסדר, אבל לא כל כך הולך לו (פדינגטון כבר אמרנו?), סרט אנימציה כזה שאין בו אלמנטים ליצניים חסר בו משהו.

-----------------------------------------------------------------------------
מזמין אתכם לבקר בבלוג שלי שכולו אהבה להומור הליצני הקלאסי: מידפוינט

קצת עליי: אני ממייסדי הקולנוע החרדי (עדיין כותב תסריטים לסרטי נשים וסדרות לילדים במדיות דתיות וחרדיות) יש לי תאטרון בובות כבר 20 שנה, אני בוגר בי"ס מעלה לקולנוע ולומד כעת תואר שני בהנחיית קבוצות באמנות. הבלוג שלי החוקר את הקומדיות הקלאסיות הוא סוג של תחביב שאני גם מרצה עליו בכל מיני מסגרות ומלמד קומדיה וכתיבה יוצרת במרכזי מחוננים של משרד החינוך.


וקצת סלפסטיק עכשווי מהפינגווינים של מדגסקר:

באסטר קיטון לסיום:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אגדת המלך שלמה- מאחורי הקלעים ועוד.

פסח הגיע ואיתו "אגדת המלך שלמה", סרט אנימציה ישראלי חדש באורך מלא!


כדאי לעשות סדר: "אגדת המלך שלמה" אולי אינו הסרט הארוך הראשון שנעשה בישראל אבל הוא הסרט הראשון הארוך באנימציה קלאסית. כלומר, צוייר ידנית תמונה תמונה בטכניקה שניתן לקרוא לה "מסורתית". חנן קמינסקי, שהיה מרצה שלי בבצלאל, הוא מאושיות האנימציה הישראליות הבולטות. הוא גידל על ברכיו מאות סטודנטים והיה ממקימי המחלקה לאנימציה בבצלאל. סרטיו הארוכים פחות מוכרים בארץ אך זכו להצלחה בעולם, רובם כהפקות בלגיות.
"אגדת המלך שלמה" הוא סרט האנימציה הארוך הראשון שנתמך על ידי מיזם ירושלים ששם לו למטרה להפוך את ירושלים לבירת האנימציה של ישראל. הסרט גם מציג את ירושלים בימי מלכות שלמה וגם הופק בחלקו הגדול בירושלים על ידי אנימטורים ישראלים רבים ומוכשרים. בושמת אגיוף (השתקפויות, בלוג), היא אנימטורית צעירה שקיבלה בסרט זה את שרביט בימוי העיצוב ויצרה עולם שמאזן בין מראה עכשווי (וסגנון שמשלב עיצוב שטוח עם עומק בסגנון "Song of the sea") למראה איורי קלאסי-גראפי. הסיפור של אגדת המלך שלמה גם הוא מנסה מצד …

מי שרואה סנה בוער: נסיך מצריים - שוט קצר ונפלא

ג'יימס בקסטר האנימטור הנפלא כותב בבלוג שלו שלא הצליחו לכתוב דיאלוג משכנע בקטע בנסיך מצריים בו משה מספר לציפורה על התגלות הסנה הבוער. לכן הוא קיבל הנחיה לעשות זאת בפנטומימה ולפי ראות עיניו.
שימו לב לא רק לאקספרסיביות של משה אלא לתהליך שעובר על ציפורה. תהליך שנע מ"בעלי השתגע" דרך "מה ההשלכות של זה?" ועד השלמה.
"Here’s a first rough of Moses returning to tell his wife that he just spoke to God and she needs to have a little sit down. Previous attempts had been made to write dialogue for this scene but it never really worked so they asked me to just pantomime it. It’s the only scene I’ve ever been given with no time limit and the minimal direction of, “You know the situation, just animate something.”


רשומת אנימציה נוספת על משה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2017/04/MOSES.html

ובאותו עניין, על הרגע שאחרי, כותב המשורר אבישר הר שפי:

מִי שֶׁרוֹאֶה סְנֶה בּוֹעֵר

כִּי מִי שֶׁאוֹמֵר הִנֵּנִי
לֹא יָשׁוּב עוֹד אֶל בֵּיתוֹ
אֶל אִשְׁתּוֹ אֶל יְלָדָיו
לָתֵת חִבּוּ…

Have Heart - סיפורו של גיף במשבר קיומי (סרט קצר)

קבל לב.
סרטו של וויל אנדרסון מספר על דמות ברווז בגיף אינסופי שלא מוצאת טעם להמשיך. בדרך הוא עוסק בקיום של יצירה ברשת ובחייו של יוצר רשת.




על סרטו הקודם: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/06/LONGBIRD.html
ראיונות על הסרט:
https://www.shortoftheweek.com/news/will-anderson-interview 
https://vimeo.com/blog/post/have-heart

התזמורת חיה בסרט (אנימציה)

התזמורת חיה בסרט (אנימציה)* קוד הנחה לקוראי הבלוג: seret25

אנימציה ומוסיקה הלכו יד ביד מאז שהכניסו את הקול ב"קול-נוע". המשחק שנוצר בתיאום בין שני המרכיבים המרכזיים של הקולנוע יוצר לפעמים דיאלוג יצירתי שבו שני הערוצים מתקיימים במקביל, נוגעים ולא נוגעים. באירוע שיתקיים בקרוב "תזמורת המהפכה" תציג דיאלוג מעין זה: תזמורת חיה שמנגנת מוסיקה מקורית המלווה סרטי אנימציה שעוסקים בעולם האמנות. בין הסרטים שיוקרנו נמצאות קלאסיקות לצד יצירות חדשות במסע צבעוני, עשיר ומגוון שאצרה תמי ברנשטיין. מהי תזמורת המהפכה?
מיזם ותיק שמשמש מעבדה למוסיקה מקורית בשילוב אמנויות ובמקרה הזה: בשילוב אנימציה.
מתי? יום ב', ה-30.04.2018, בשעה: 21:00, בבית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ'), שדרות שאול המלך 19, תל-אביב.
שילוב בין מוסיקה תזמורתית מקורית וסרטי אנימציה מרתקים של יוצרים מרחבי העולם, בהשראת עולם האמנות הפלסטית.

הנה טעימה מאחד הפרויקטים הקודמים של תזמורת המהפכה ששילב אנימציה ותזמורת:

דיאלוג עם הבעלים של דיאלוג עם הכלבה

"דיאלוג עם הכלבה", שהתחיל כטור טקסטואלי בפייסבוק, קיבל לאחרונה גרסה מונפשת שנעשתה על ידי היוצר, האנימטור אופיר ששון. התוצאה היא סדרת רשת עצמאית ומצויינת.

דף הפייסבוק של דיאלוג עם הכלבה
רשומה נוספת על אופיר ששון ויצירותיו

הפרקים כולם:



מי אתה ואיך הגעת מאנימציה לכתיבה ובחזרה לאנימציה, זה היה התכנון מראש?


בדיאלוג עם הכלבה לא תוכנן שום דבר עד שלב מאוחר, כך גם עם הסידרה. אני אנימטור במקצועי, שעם השנים יותר ויותר נשאב לכתיבה על פני האנימציה עצמה. עם הזמן אנימציה נהיתה כלי מופשט יותר ויותר כדי לספר סיפור. זה לא התחיל כך, אבל זה מה שמסב לי הכי הרבה אושר וגאווה, לנסות לספר סיפור טוב, ואולי להצליח, והצורה צריכה להתאים אליו. הסידרה הגיעה משום תוכנית טלוויזיה בה זה היה אמור להיות פינה דלת תקציב. ניסיתי ליצור משהו שאוכל להפיק בשלושה ימי עבודה מקסימום, כך שהאנימציה היתה צריכה להיות מוגבלת במידה רבה, מבלי שזה יפגע אלא יוסיף, וזה אפשרי. זה היה אמור לפנות לקהל אחר, חדש, ובהתאמה נהיה מבוסס הומור ויזואלי, שונה מהדיאלוג. כאשר זה לא יצא לפועל מסיבות שאינן קשורות לתוכן ואינן ברורות, החלטתי בכל זאת…