אני מעלה פה תאוריה חתרנית בנוגע ל"פוקסטרוט". (תודה לGilit Chomski.)
הסרט נורא מוזר. הוא כאילו מתאמץ להיות טרחני, קלישאתי לעיתים, חנפני לעיתים. לא מעט צופים תייגו אותו "כסרט פסטיבלים", כלומר סרט שיותר משהוא פונה לקהל הרחב או אפילו לקהל אניני טעם, הוא פונה לאנשים שאוהבים דברים שנראים כמו סרטי איכות.
דבר המתבטא כבר מהשוט הראשון הארוך והכאילו מרגש אך גם המוכר באופן מחשיד. שוטים מסוגננים יכולים לעבוד מצויין ואף לרגש עד שהם מתוייגים כ"מסוגננים". למשל סצינת הריקוד המרכזית, לא רק שהיא משוחקת בצורה לא ראליסטית ביחס לשאר הסרט, היא גם מאופיינת בזירה שמתאמצת להיות הפוסטר של הסרט. כלומר, כשרואים את הפוסטר של הסרט מרגישים שהסצינה נוצרה כדי להיות פוסטר. כיוון ששאר הסרט לא מסוגנן באותו אופן ובאותו טון. זו מיזנסצנה שלמה שנועדה להיות פוסטר.
לאט לאט מצטברים הרמזים לכך שהסרט מודע לעצמו. הוא מודע להיותו סרט ישראלי לפסטיבלים, הוא מודע למועמדותו העתידית לאוסקר (הוכחות בהמשך) והוא מודע לויכוח סביבו.
סצנת הסיום היא פרודיה על הויכוח האם הסרט הוא מטאפורה. שתי הדמויות הראשיות מתבוננות באיור תיעודי ומתווכחות על הפרשנות המטאפורית שראויה להנתן כאילו זהו איור סוריאליסטי. ובחוסר המודעות שלהן למעשה חושפות את המודעות של היוצר לקטנות שיח המטפורות סביב הסרט. (הערה אישית: לא מצאתי שום התייחסות רצינית למטאפורות בסרט, כל פרשנות היתה כל כך קטנה שהפכה את השימוש במטפורות למיותר. חדר שנוטה על צידו ושוקע בבוץ מייצג את המצב של ישראל כשקיעה בבוץ? סיריסלי??)
ועכשיו להוכחות:
הסרט רומז באופן סדרתי לסרטים שייצגו אותנו באוסקר ברנסנס הישראלי האחרון:
"הערת שוליים": הסרטים נפתחים באותו אופן: מצלמה יציבה המביטה לאורך זמן על שחקן מוכר בעוד ההתרחשות הסיפורית קורית מחוצה לו. האירוניה: בסרט הראשון זה קולו של ליאור אשכנזי והמבט על שלמה בראבא, בשני זה דמותו של ליאור שמוצגת לנו.
עוד התייחסות ל"הערת שוליים": בשני הסרטים הדרמה קורית סביב בילבול בין שמות דומים של שתי דמויות שגורמת לתקלה אנושית איומה.
בופור: כל המערכה האמצעית היא בופור. קבוצת לוחמים באיזור מצומצם מנהלת שגרה צבאית חסרת פשר כשהכל הולך ונטען לפיצוץ גדול.
עג'מי: השימוש בדמות של ילד שמצייר בקומיקס את רשמיו מהעולם. פעם אחת עם איוריו של מיש רוזנוב ופעם אחת של אסף חנוכה (שגם עבד על ואלס עם באשיר)
וכמובן, "ואלס עם באשיר". ביננו, לעשות חייל רוקד ריקוד שלא שייך לסיטואציה בתוך סצנה צבאית תלושה זה מעבר לרפרור: זה ציטוט. ולעשות מהציטוט הזה את הפוסטר זה להגיד: כך צריך לקרוא את הסרט: כסאטירה על הקולנוע הישראלי והייצוגים שלה.
אלא שאנחנו חלשים באירוניה ולכן גם התווכחנו וגם איימנו וגם בחרנו בסרט לייצג אותנו. וזה אחלה כי בחרנו לאוסקר סרט על סרטים ישראלים שהולכים לאוסקר.
ואם הוא יזכה אז זה אומר שהאמריקנים קלטו את הבדיחה.
הסרט נורא מוזר. הוא כאילו מתאמץ להיות טרחני, קלישאתי לעיתים, חנפני לעיתים. לא מעט צופים תייגו אותו "כסרט פסטיבלים", כלומר סרט שיותר משהוא פונה לקהל הרחב או אפילו לקהל אניני טעם, הוא פונה לאנשים שאוהבים דברים שנראים כמו סרטי איכות.
דבר המתבטא כבר מהשוט הראשון הארוך והכאילו מרגש אך גם המוכר באופן מחשיד. שוטים מסוגננים יכולים לעבוד מצויין ואף לרגש עד שהם מתוייגים כ"מסוגננים". למשל סצינת הריקוד המרכזית, לא רק שהיא משוחקת בצורה לא ראליסטית ביחס לשאר הסרט, היא גם מאופיינת בזירה שמתאמצת להיות הפוסטר של הסרט. כלומר, כשרואים את הפוסטר של הסרט מרגישים שהסצינה נוצרה כדי להיות פוסטר. כיוון ששאר הסרט לא מסוגנן באותו אופן ובאותו טון. זו מיזנסצנה שלמה שנועדה להיות פוסטר.
לאט לאט מצטברים הרמזים לכך שהסרט מודע לעצמו. הוא מודע להיותו סרט ישראלי לפסטיבלים, הוא מודע למועמדותו העתידית לאוסקר (הוכחות בהמשך) והוא מודע לויכוח סביבו.
סצנת הסיום היא פרודיה על הויכוח האם הסרט הוא מטאפורה. שתי הדמויות הראשיות מתבוננות באיור תיעודי ומתווכחות על הפרשנות המטאפורית שראויה להנתן כאילו זהו איור סוריאליסטי. ובחוסר המודעות שלהן למעשה חושפות את המודעות של היוצר לקטנות שיח המטפורות סביב הסרט. (הערה אישית: לא מצאתי שום התייחסות רצינית למטאפורות בסרט, כל פרשנות היתה כל כך קטנה שהפכה את השימוש במטפורות למיותר. חדר שנוטה על צידו ושוקע בבוץ מייצג את המצב של ישראל כשקיעה בבוץ? סיריסלי??)
ועכשיו להוכחות:
הסרט רומז באופן סדרתי לסרטים שייצגו אותנו באוסקר ברנסנס הישראלי האחרון:
"הערת שוליים": הסרטים נפתחים באותו אופן: מצלמה יציבה המביטה לאורך זמן על שחקן מוכר בעוד ההתרחשות הסיפורית קורית מחוצה לו. האירוניה: בסרט הראשון זה קולו של ליאור אשכנזי והמבט על שלמה בראבא, בשני זה דמותו של ליאור שמוצגת לנו.
עוד התייחסות ל"הערת שוליים": בשני הסרטים הדרמה קורית סביב בילבול בין שמות דומים של שתי דמויות שגורמת לתקלה אנושית איומה.
בופור: כל המערכה האמצעית היא בופור. קבוצת לוחמים באיזור מצומצם מנהלת שגרה צבאית חסרת פשר כשהכל הולך ונטען לפיצוץ גדול.
עג'מי: השימוש בדמות של ילד שמצייר בקומיקס את רשמיו מהעולם. פעם אחת עם איוריו של מיש רוזנוב ופעם אחת של אסף חנוכה (שגם עבד על ואלס עם באשיר)
וכמובן, "ואלס עם באשיר". ביננו, לעשות חייל רוקד ריקוד שלא שייך לסיטואציה בתוך סצנה צבאית תלושה זה מעבר לרפרור: זה ציטוט. ולעשות מהציטוט הזה את הפוסטר זה להגיד: כך צריך לקרוא את הסרט: כסאטירה על הקולנוע הישראלי והייצוגים שלה.
אלא שאנחנו חלשים באירוניה ולכן גם התווכחנו וגם איימנו וגם בחרנו בסרט לייצג אותנו. וזה אחלה כי בחרנו לאוסקר סרט על סרטים ישראלים שהולכים לאוסקר.
ואם הוא יזכה אז זה אומר שהאמריקנים קלטו את הבדיחה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה