זה לא השם: ייצוגי אלוהות עכשויים.

השיר החדש של סדרת הטלויזיה "היהודים באים" הוא פרובוקציה לכאורה. בשיר המבוסס על "NOT MY NAME" של הטינג טינגס, מופיע מוני מונושוב בתפקיד אלוהים המנסה להסביר שיש לו הרבה שמות... ו"השם" אינו אחד מהם. אבל אפשר לראות פה משהו אחר לגמרי: לא פרובוקציה, אלא קריאה לדיאלוג ישר עם האל.

חילול השם

האלוהות על פי היהדות סבלה תמיד מייצוג פרדוקסלי: מצד אחד יש קונקרטיות לאל: יש לו "תכונות", יש לו "רצונות" ויש לו "תוכנית על" גם אם אינה תמיד מובנת לנו. ומצד שני אסור לתת לו אפיונים אובייקטיבים כי הוא הסתירה בהתהוותה. אפשר רק לשלול תכונות וגם זה בהסתגויות.
קדושתו והיותו בלתי ניתן להשגה מתבטאים גם באיסור לשאת את שמו לשווא המופיע בעשר הדיברות ו"השם" הוא הדרך להתחמק מהציווי הזה. לתת שם שהוא באותו הזמן "השם" וגם "אף-שם".
השם של האל אינו נהגה כפי שהוא כתוב. האותיות י' ה' ו' ה' אינן נקראות כמילה ועדיין במפגש הראשוני של האל עם משה בסנה הבוער האל מציג עצמו כ"אהיה אשר אהיה" (או במילים אחרות "למה לתת שמות?") ואז כמה שנראה כמו בדיחה הוא אומר למשה להגיד לבני ישראל ש"אהיה שלחני עליכם". גם אהיה הוא שם שמכיל שניות: משהו שתמיד יתגלה בעתיד. תמיד חומק מהגדרה. ואילו השם "השם" עושה פעולה הפוכה.

למעשה, זו דרך נורא אנטי-שמית להתמודד עם האל ועל כך מתלונן האל בשיר הזה. הדרך לבחור להפוך את המסמן לדבר עצמו הוא סכנה גדולה בעיקר כשמדובר באלוהות. ויותר מזה, זהו חילול השם האמיתי שכן הוא מבטל דיאלוג. מדבר "על" ולא "עם" ולכן מבטל את האפשרות לדבר "את". הדבר דומה למאבקים סביב הכותל כאשר במרחק מטר ממנו נמצא הדבר האמיתי, זה שאינו "זכר" ו"מסמן" אלא המקור לייצוגים השונים. השם, הוא הדרך הזולה, העממית ללכת בלי ולהרגיש עם. השיר יוצא נגד העממיות שיצרה לה אל "לייט" שלא צריך באמת לדבר איתו אלא מסתפקת בו כאייקון. עממיות שאינה מחלנת את האל אלא מרוקנת ממנו את מהותו ומשאירה אותו כקליפה בלבד.
לפי השיר דווקא "השם" הוא חילול השם! האל שבשיר מעדיף שישאו את שמו לשווא מאשר שישתמשו בתחליף הזול שלו. כמו במערכון הזה של "החמישיה הקאמרית" על "נעמיים":

לגבי החליפה הלבנה...

האם שמתם לב לאל החדש בייצוג הקולנועי שלו? את הסבא המזוקן הלבוש בשמלה החליף גבר מבוגר מחוייט בחליפה אפורה-לבנה. זה תפקיד שתפור על מוני מושונוב, "המורגן פרימן" הישראלי, שחקן מוסכם ומקובל, שצבר לעצמו רפרטואר עשיר, קומי ודרמטי. החליפה הלבנה, להבנתי, היא ייצוג חדש כי הוא מתאר עולם עם היררכי כוח חדשה. האנשים שמנהלים את העולם הם אנשי החליפות השחורות: פוליטיקאים, פושעים ואנשי עסקים. האל גם הוא שייך לייצוג סמכותי מעין זה אך בגרסת על: הוא השולט גם בשולטים, הוא הכותב של שיטת העל שבאפשרותה ואולי רק בעזרתה, ניתן לאתגר את השיטה, שאותה צריך להחליף. זהו אל שאינו אנרכיסטי עם אמירה רוחנית אלא רק כזה המביא איתו את האפשרות שמעבר למסכות נמצאת שיטה שיותר משהיא "טובה" היא פשוט שונה.

הערה: נגעתי בנקודה קטנה. שיקוף האל בקולנוע העכשווי הוא הרבה מעבר לאיש זקן בחליפה מחויטת. ועל כך בודאי בפעם אחרת בהרחבה. אם יבוא לי.
-------------------------------------------------------

מורגן פרימן ב"ברוס הגדול מכולם"


"הארכיטקט" של המטריקס


מוני מת