על 'אנחנו הדובים' - רשומת אורח של שירה סלימי

אנחנו הדובים

פוסט אורח של שירה סלימי כחלק מסיכום 2015

אני לא אשקר, שנת 2015 אכזבה אותי מאוד בהמון תחומים, תחום האנימציה הוא אחד מהם. אבל לקחתי על עצמי את המשימה לחשוב על סדרה ששבתה אותי השנה. אבל מה?
גראביטי פולז מסתיימת בינואר ובכלל נולדה ב2012. על ריק ומורטי כבר שפכו ים של מילים ולייקה רק עכשיו חשפו את הטריילר לדבר הבא שלהם.
הלכתי להכין לי תה שהתחלתי לזמזם לעצמי את זה:
וידעתי בדיוק על מי אני רוצה לכתוב.
we bare bears היא סדרה חדשה ומקורית של CN,נוצרה על ידי דניאל צ'ונג.
הסדרה התחילה כקומיקס אינטרנטי קצר המתעסק בחייהם של שלושה אחים דובים- גריזלי פנדה ודוב קרח (קוטב, נו) ופותחה לסדרה קצרה בת 2 עונות נכון לעכשיו. הסדרה, כמו הקומיקס עוסקת בחייהם של הדובים. החיים במערה ליד עיר גדולה בקליפורניה. השלושה מנסים להשתלב בחברה כמה שהם יכולים. לפעמים זה מצליח ולפעמים זה פחות.
מה שמעניין בסדרה הוא לא זה שלאנשים לא מפריע שהם דובים מדברים. ולא שהדובים האלה קונים במכולת. לא. מה שמעניין בסדרה הזו הוא השימוש בטכנולוגיה. לכל אחד מהדובים יש סמארטפון ולפטופ והם עושים את רוב התקשורת שלהם עם העולם החיצון בעזרתם. עם אפלקציות שמדמות את פייסבוק, אינסטגרם, טאמבלר וסנטפצ'אט. הדובים מדברים- איך לא, בשפה שבה הצופים מדברים. אני חייבת להודות שלא ראיתי באף סדרה לילדים שימוש בטכנולוגיה סדר גודל כזה. ובטח שלא עדכנית כל כך.
לדוגמא- יש פרק אחד שמתעסק כולו סביב העובדה שהדובים מנסים להיות כוכבי אינטרנט. הניסיון שלהם להיכנס לעולם הוויראלי ולהיות אהובים בידי מיליונים הוא רצון של הרבה ילדים היום, שמעלים אין סוף של תוכן יצירתי יותר ופחות אל הרשת בניסיון ליהנות ואולי גם להתפרסם.
הדובים חיים בעיר שהייתי בוחרת לתאר כקצת היפסטרית. כולם שם קונים אוכל ללא גלוטן, טבעוני ונטול אגוזים. דואגים למחזר ורוכבים על אופניים לכל מקום. ועיצובי הדמויות והארט לא מאחרים בלתמוך בזה. הדמויות נעימות לעין ועדינות והצבעוניות עדינה מאוד. הקווים העגולים והצבעים העדינים זה משהו שלא רואים הרבה לאחרונה בתחום האנימציה לילדים ויש בזה משהו מבורך. הארט גרם לי להזכר בספרי הילדים שהייתי קוראת בגן. משהו נעים עדין ומרגיע.
בנוסף לארט תומך בסדרה גם פסקול נהדר שנשען על המון מוזיקה מתחום האלקטרו צ'יל (שאפשר לשמוע גם בסטיבן יונברס הנהדרת שהזכרתי לפניי כן) הייתי רוצה לקוות שזו היא מגמה חדשה בתחום סדרות הילדים, אבל זה כי זה הטעם האישי שלי במוזיקה. הסגנון משרה רוגע ואנרגיה בו זמנית.
תחום הארט והמוזיקה מתנקזים לטעמי לתוך אדם אחד שעבד על שניהם לאורך הסדרה, לואי זונג. איש ארט ומוזיקאי שממש אפשר להרגיש את הנגיעות המודרניות שלו בתוך כל המעטפת של הסדרה.
השם של הסדרה מאוד מעניין בעיני, "אנחנו הדובים החשופים" או "אנחנו דובים בקושי" שניהם תרגומים נהדרים המתמצתים את האופי של הסדרה הזו במדויק. הדובים חשופים אל העולם אבל בו זמנית, גם בקושי דובים. עם חיבור הוויפיי המהיר למערה ועם דוב פנדה טבעוני כמה דוב כבר אתה יכול להיות? שלושת האים מייצגים בעיניי את המקום של ילדים בעולם במובן מסויים, מחוברים לטכנולוגיה החדישה ביותר ומנסים למצוא את מקומם בעולם גם בלעדיה. אנחנו הדובים עושה את מסע החיפוש הזה בדרך שהייתי רוצה לראות כל ילד עובר בה happy go lucky
וזה בדיוק מה שאני מרגישה שאני צופה בה. אבל כמה אני יכולה לדבר עוד השנה? תפנו לכם עשר דקות ותראו בעצמכם.