פבלוב של אליאור זיגלווקס, בצלאל 2015

פבלוב.
סרט הגמר של אליאור זיגלווקס, תקשורת חזותית, בצלאל.


יפה לראות אנימציה שבאה ממחלקות תקשורת חזותית ולא נסמכת לחלוטיםן על ארט אלא ממש מנסה לספר סיפור ולרגש. זה מה שמבדיל אנימציה ממושן גרפיקס . ובמאי ממעצב.

ביקשתי מאליאור לספר על תהליך העבודה:

בשנים האחרונות אני מקשיב המון לפודקאסטים (מעיין תחנות רדיו אינטרנטיות). פודקאסטים שאני מאוד אוהב כמו – This american life אוStoryCorps (שיש לו גרסת אנימציה) ויש גם את 'סיפור ישראלי' שיותר מתמקדים בסיפורים של אנשים על החיים, התמודדויות ועוד כל מיני חוויות. אז כשהתחלתי לעבוד על פרויקט הגמר, חשבתי שזה משהו שהייתי רוצה לעשות - לקחת סיפורים שהם אמיתיים ולהציג אותם בדרך שלי. כשאני מסתכל על הרבה מהסיפורים היום יומיים "הרגילים", אני רואה המון סיפורים מרתקים בעיניי. במיוחד כשהם מסופרים מנקודת המבט של מי שחווה אותם. אני חושב שכשאדם מספר על מקרה או חוויוה שקרו לו – הדרך שבה הם בוחר את המילים שלו מאיירת את הסיפור בדרך אמיתית, מופלאה ואישית מאוד. חוץ מזה שהסיפור מרגיש הרבה יותר 'אורגינל' וגם כל אחד יוכל להתחבר לסיפור בלי להרגיש איזושהי אשליה. ניסיתי למקד את עצמי והחלטתי להתעסק בסיפורים שמדברים על התמודדות. באמת בהתחלה הפרויקט היה אמור להיות שלושה סרטוני אנימציה קצרים מאוד, שמספרים סיפורים על התמודדויות של אנשים עם מחלות שיש לגביהן סטיגמה או דעות קדומות מסויימות, כמו מאניה דיפרסיה – שאיתה מתמודד בעליו של פבלוב. עם הזמן ראיתי שאין סיכוי שאני אצליח להספיק את שלושת הסרטים. ועלתה באוויר השאלה של כמות מול איכות. אחרי הרבה התלבטויות הבנתי שאם אני רוצה ש'פבלוב' יצא סרט שלם. כלומר שאני אוכל לתת את המקסימום לסיפור האישי הזה, אז אולי עדיף שאני אתמקד באחד. אני חושב שהאתגר הגדול ביותר לאורך הפרויקט היה להעביר את הרגש בסיפור של הסיפור. אם זה מבחינה ויזואלית או אם זה מהבחינה של המספר.

מהבחינה של המספר - בחיים שלי לא ביימתי שחקנים אז אחד האתגרים שהיו זה לביים את הקריין בצורה שהיא תהיה אמינה ומחוברת בדיוק במידה. ולהגיע לזה היה אתגר ענק - במהלך העבודה הקלטתי ארבעה קריינים עד שמצאתי את ההגשה שרציתי. וגם זה סיפור הרפתקאה כשלעצמו. כשארבעה ימים לפני ההגשה הגעתי לבית של שי אביבי עם מיקרופון ומכשיר הקלטה ואחרי שעה יצאתי משם עם הטייק שהיה הטוב ביותר שהצלחתי להוציא.

מהבחינה הויזואלית, האנימציה עברה כמה שפות. היא התחילה בתור איזשהי שפה פשוטה – קווית יותר ושטוחה – אבל בשלב מסויים הבנתי שאני רוצה דווקא שיראו את הקו האנושי המחוספס – עם המברשת. ובאמת השפה האיורית הלכה קצת לשם. חוץ מזה, בלי קשר לשום דבר, אני מת על כלבים ולא שבמהלך העבודה על הפרויקט הרגשתי את זה – אבל הרבה מהמערכת יחסית שלי עם הכלב שלי משתקפת בפרויקט הזה. אני חושב שבעלי חיים ובני אדם – הם תרפיה מדהימה – אחד לשני. כשהצלנו את הכלב שלנו גילי, חשבנו שעשינו את המעשה הטוב, היום בדיעבד, אני יכול להגיד שהוא עוזר לנו לא פחות.