הערות על סינדרלה אז והיום

סינדרלה. ביקורת השוואתית.

צפיתי בגרסה החדשה והלא מונפשת של דיסני לסינדרלה בבימויו של קנת בראנה ועלו בי מחשבות רבות.
אתחיל בעניין הזמן.
סינדרלה המקורי של דיסני הוא חידה בעיניי. זהו סרט מאוד מיוחד במבנה שלו. הוא לא אפי (גדול מהחיים) כמעט בכלל. רובו מתרחש בבית אחד במשך יום אחד וכולל המון אירועים נורא קטנים. כמעט מקרוסקופיים: ניקוי רצפה, חלוקת אוכל לחיות, מאבקים בין חתול לעכברים ועוד; אבל זו גם עוצמתו של הסרט. הצמצום שלו נותן לנו אורך-רוח נדיר להכנס לעולמה של הגיבורה ולהחשף בהדרגה לטוב ליבה, לשגרת יומה, שפת הגוף שלה וכן לעולמה הפנימי.

כאשר ניגשתי להתבונן בעיסוק המופרז של הסרט ביומיומי פתאום הבנתי למה זה מודגש כל כך. והתשובה היא שהסרט כולו מתרחש לאורך יממה אחת. הסרט נפתח בבוקר אחד בו סינדרלה קמה לעבודות היומיומיות הרגילות ולמסע ההשפלות לו היא מורגלת. שגרת יומה מופרעת על ידי הצו המלכותי להשתתפות בנשף שחייב לקרות באותו היום (כך המלך דורש במפורש). עד אותה השעה למחרת סינדרלה תספיק לקרוע את עצמה בעבודה, לגלות שנתפרה לה שמלה, להיות מושפלת באופן קיצוני, לפגוש פיה טובה ולזכות בהזדמנות להכיר נסיך, לברוח, להתעמת עם אמה החורגת ולהנצל. כל זה ב-24 שעות בלבד, שכן הדוכס מגיע לבית משפחתה עם אור ראשון.
זו בחירה נהדרת בעיניי וכמעט תאטרלית. הדחיסות הזו מעצימה את התחושה כי חייה של סינדרלה נהפכו על פיהם מאפלה לאורה ביממה אחת בלבד.

בניגוד קיצוני לכך, הגרסה החדשה קורית לא לאורך ימים אלא לאורך שנים. אנחנו נחשפים לילדותה של סינדרלה, לאובדן האם, לנישואיו החדשים של אביה, למותו, להשפלתה ההדרגתית לכדי משרתת, להכרות ראשונה עם הנסיך, להכרות שניה, וגם לאחר הנשף לוקח לנסיך המון זמן לצאת לחפש אותה עד שלבסוף זה קורה והנעל מוצאת כף רגל. שנים!
האם זה בהכרח רע? אני לא אומר. השנים האלו נועדו להפוך את הדרמה למלאת נפח ועשירה יותר ועל הדרך להעמיק את דמותה של האם. והתוצאה טובה גם כן.

אגדות מסופרות מחדש

סינדרלה של 2015 הוא חלק מגל שיחזורים של סרטי דיסני בגרסאות חיות, על הבמה ועל המסך. בקרוב נפגוש את "היפה והחיה" בגרסה המצולמת וזה אחרי שראינו את "אל תוך היער" ו"מליפיסנט" (עליה כתבתי בעבר). הנקודות הבאות הינן מהותיות לכלל הוריאציות האחרונות של אגדות בעולמנו שטוף המודעות העצמית. ואתייחס לעניינים הבאים: הומור ואירוניה, מלכות, אהבה וקסם. כן, כל אלה מקבלים ביטוי בסרט ומהווים מקרה מבחן מוצלח.

הומור. "שרק" ניסה להיות הסרט הראשון שמתבונן על עולם האגדות עם מודעות  עצמית. אך כשחוזרים לסרטים הישנים של דיסני ניתן למצוא שכבר הם הכילו מרכיבים אירוניים על אף שהתיחסו אל עצמם כסרטי אגדה. המקרה המובהק הוא של "היפהפיה הנרדמת" שמכיל המון הומור דק על עצם היותה אגדה. אבל גם בסינדרלה אנו מוצאים הומור דק משובח המודע לעצמו כאשר הפיה הסנדקית של סינדרלה מתעקשת שלא לשיר בחרוזים כאשר היא עושה קסמים.
זה מביא אותי לעניין הנוסף של שימוש בקסם.
המסר בסינדרלה החדשה הוא: "צריך אומץ, טוב לב וקצת קסם". הקסם הוא מעין תבלין חיצוני, התערבות מעולם האגדות במהלך החיים הרציונליים שלנו. וכאן צריך לומר משהו חשוב על קסם (נושא גדול שאולי ארחיב עליו בפעם אחרת אילו ידעתי מה לומר עליו): קסם הוא מימד נפשי בתרבות האנושית. האופציה לקסם קיימת במחוזות הדמדומים של הקיום. הנסיון להכניס אותו למרחב הגיוני או פונקציונלי חוטא לטבעו. עולם האגדות מתקיים במרחב מקביל לשלנו ומנהל איתו דיאלוג תמידי שלפעמים מקבל ביטוי של קסם.
בבסיס היחס לקסם צריך להבהיר שקסם, גם בעולם האגדות, אינו מובן מאליו. זה מפתיע לגלות שגמדים מכינים לך נעליים בלילה, זה מפתיע את הנסיכה שהצפרדע המדברת הופכת לנסיך, זה מפתיע לגלות שבבקתה ביער יש גמדים ושהמלכה היא בעצם מכשפה רעה. כל הדברים האלו מפתיעים גם בתוך עולם האגדה כי עולם האגדה אינו זר לשלנו. הוא מבוסס על רובדי הנפש התרבותיים של העולם האמיתי ויונק משם. זו גם הסיבה שבגינה הנסיון של "שרק" לייצר הפרדה בין דמויות אגדתיות לאלו שאינן נועד לכישלון. ג'פטו הוא "אגדתי" כמו פינוקיו, הגמדים הם אגדה כמו שלגיה. אין גבולות לממלכת פנטזיה, כידוע.
והקסם קורה בשעת הדמדומים של הנפש. ותפקידו קודם כל לאפשר דברים על ידי גישה שונה למציאות.
וזה מביא אותי לעניין המרגיז הבא: מלכות (וראליזם).

דלעות ומלכים

כמעט בכל אגדה יש מלך, נסיך או נסיכה. רבים מהדימויים הצפים בנו לוקחים השראה מתפיסות המלכות באירופה בשנים שונות. איפשהו באיזור המאה ה-14 עד ה-17. תקופות שלא באמת היינו רוצים לחיות בהן, אפילו כנסיכים.
ומוזר לי שצריך להגיד את זה כי לאחרונה דיסני לוקחים את כל עולם הנסיכים למקום יותר מדי קונקרטי. ב"הנסיכה סופיה" למשל, למרות הקסמים השונים, יש תחושה אריסטוקרטית. כאילו הרומנטיזציה של עולם הנסיכות אכן מתייחס לאותן אחוזות של בני אצולה מנופחים ועשירים עם משרתים ומסיבות תה.



זה כל כך מוזר לי. מבחינתי עולם נסיכים הוא תמיד מושאל. כמו הפיות, הוא מתקיים במימד שבו להיות מלך ולהיות נסיך או נסיכה הוא אגדי. למרות השימוש בתפאורה אירופאית, להיות מלך באגדות זה קודם כל להיות מלך מהאגדות.
אז למה ישנו גל עכור של ראליזם ויקטוריאני? אני חושב שזה נובע משתי סיבות:  התרחקות מהאגדה אל הראליזם (שמקביל להתרחקות מאנימציה קלאסית לתלת ומתלת ל-LIVE). וגרוע יותר: כי באמת אנשים שכחו מה זה להיות מלכים.
להיות מלך בשום אופן לא מהווה רומנטיזציה של תקופות חשוכות. מלך הוא מצב אגדי נפשי של חירות. וזה מה שהופך אותו לכל כך נפלא. למה להיות נסיך זה "סוף טוב"? כי להיות נסיך או מלך מקנה לך מעמד אוטונומי בעולם הפיות. אולי מי שהיטיב להעביר את התחושה הזו הוא גיירמו דל טורו בסרט "המבוך של פאן". ואין לזה שום קשר לקיום הטכני של האריסטוקרטיה האירופאית.

למה זה מעצבן? כי השינויים בעיצוב האגדות לאחרונה נובעים לא פעם מצדקנות. בעיני הביקורת הסרטים של דיסני לא פמיניסטים מספיק ולא ראליסטים מספיק אז צריך להכניס בהם שינויים. התוצאה לא פעם היא מגוכחת: ב"לשבור את הקרח" לא טוב שבחורה תתחתן עם מישהו שהיא מכירה רק יום אחד? סבבה. אבל מה קיבלנו במקום? מערכת יחסים לא ברורה וממש לא יותר "אמיתית" בין אנה לכריסטוף שנמשכה יומיים. מעבר לזה נראה כאילו כריסטוף נשאר סוג של ידיד (במקרה הטוב ודי לחכימא) שאפילו לא נראה שזוכה בדבר תמורת אהבתו לנסיכה. זה קורה בין השאר בגלל היפוך אירוני, לפיו ככל שדיסני מתכחשים לפן הפנטסטי המובהק של העולם של "דיסני" הם דווקא מאדירים את הפן הדמיוני-שקרי בתפיסת המציאות של הילדים שנחשפים לסרטים אלו. הרי זה מה שהזהיר אותנו מיכאל אנדה בספרו "הסיפור שאינו נגמר": שאל מקום ממנו יוצאת הפנטזיה נכנס השקר. מי שלא רצה לקבל פנטסיה מובהקת יקבל שקרים מובהקים וילדות שבמקום לנהל דיאלוג מורכב עם עולם הדמיון פשוט רוצות לקנות את השמלה של אלזה וחושבות שבזה הן יהיו נסיכות. זה לא רק קפיטליזם. זה שבירת החוזה בין כולם המציאות והדמיון.
וגם לילדות שלי יש את השמלה של אלזה, אל תחשבו אחרת.

זו אהבה?

וזה מביא אותי לנקודה האחרונה שהיא קשורה לעיסוק בפנטסיה, קסם ומלוכה: האהבה עצמה.
מה סינדרלה באה לומר לנו? שיש מישהי שראויה להיות נסיכה אבל היא מושפלת, יופיה מוסתר מתחת לשכבות של ליכלוך ואפר. הקסם עוזר לה להבליח מתוך האפר לזמן קצר אבל הנישואין עצמם יקרו רק בגלל שהנסיך יוכל להביט מעבר ללכלוך ולהנשא למיועדת, גם אם היא משרתת מלוכלכת. ולא רק זה: סינדרלה מתאהבת בנסיך מבלי לדעת שהוא נסיך ובכך שניהם זוכים באהבת אמת.
אבל בסרט החדש זה לא קורה. סינדרלה יפהפיה גם כשהיא מלוכלכת. הנסיך פוגש בה כלכלוכית וכבר אז מתאהב בה(!). אז למה יש צורך בקסם? התשובה האמיתית: אין צורך! כמו שאין צורך בהרבה דברים בסרט.
ישנו אפילו קטע בו סינדרלה נשאלת על ידי משרתת אחרת למה אינה קמה והולכת מאמה החורגת והסבל שהיא מקנה לה. סינדרלה עונה שהיא הבטיחה לשמור על הבית. כלומר, סינדרלה בוחרת להמשיך להיות מושפלת במודע. למה שבחורה בוגרת תהפוך במודע וברצון למשרתת? האם כך קנת בראנה מפרש את טוב ליבה? האם הקסם מגיע לסייע למי שיכול לסייע לעצמו ללא קסם? אני חושש שכן. סינדרלה המזוכיסטית אפילו סולחת לאימה החורגת לבסוף ואין אנו יודעים מדוע. שותפי לצפיה בסרט העיר שזהו פתרון נוצרי קלאסי בו הרעים זוכים למחילה שאין מאחוריה הגיון אמיתי או חזרה בתשובה.
וזה משעשע אותי כי האהבה הלא אגדתית הזו יצאת מופרכת יותר מאהבה של אגדות. הנסיך הכאילו-מורכב-יותר הוא עדיין חתיך-על אבל לא פחות  טיפש יותר ושטחי כשהוא אינו מצוייר וסימבולי. נכון, הנסיך המקורי הוא רק סמל חסר אישיות, אבל כזה הוא. לפחות הוא אינו מזויף.

לאורך כל הסרט בגרסתו החדשה ישנה קריינות שמספרת לנו את הסיפור. כל הזמן אנחנו שומעים תאור של מה שקרה ולמה קרה ואיך הדמויות מרגישות כאילו אין לנו הבנה בצפיה בסרט. אבל דווקא בקטע בו סינדרלה רוקדת עם הנסיך אנחנו לא מקבלים תיאור. בסרט המקורי זהו המקום דווקא בו אנו שומעים את מחשבותיה של סינדרלה: "אז זו אהבה.. אז זה מה שעושה את החיים נכונים..."
ואותי זה משעשע כי כמו בנוגע למה שכתבתי על קסם ומלוכה באגדות, גם אהבה היא דבר מפתיע. אפילו אם אתה נסיכה של דיסני.




סינדרלה של דיסני 1950


סינדרלה של דיסני 2015

הערה לסיום:
הסרט החדש מהנה מאוד בסך הכל. אבל הכי מהנה זו התפוגגות הקסם בחצות. מתוך הדמויות מתפרצת דמותם הישנה והם נוסעים בלי מעצורים בכרכרה שהופכת אט אט לדלעת עד להתרסקות. זה היה קטע אנימציה משובח שהצליח להעביר את התחושה של המעבר מעולם של דמיון אל המציאות המתפרצת מבפנים.