דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2015

ספר החיים - עיצוב

"ספר החיים" הוא סרט על... מוות. כן. והוא נעשה על ידי סטודיו REELFX המקסיקני (בחלקו) שהצליח להרים הפקה יפה באורך מלא. הסרט מבוסס על "חג המתים" המקסיקני בו אנשים נזכרים במתיהם ובכך מצילים אותם מלהגיע לעולמם של "המתים הנשכחים" שמנוהל על ידי זיבלבה השד הנורא.
הסיפור חמוד מאוד אבל הארט הוא החגיגה האמיתית. מעבר לצבעים הססגוניים, כל הדמויות בסרט מיוצגות על ידי בובות. אני מניח שזה נועד להקל על האנימציה אבל זה גם נראה נהדר.

בהמשך הרשומה תמצאו עיצובים נהדרים לסרט וקצת מאחורי הקלעים.
איך עשו את זיבלבה השד:


ריל אנימציה של אחד האנימטורים. שימו לב לדמות של "יוצר הנירות". נראה לכם מוכר? לי מאוד. הוא דומה שתי טיפות מים לדמותו של הרב אמנון יצחק בגרסת האנימציה של טל גדון.


והנה ארט, בין השאר של טוד פולסון:























כרונמיקס של סטודיו אנימייד ועוד

סטודיו אנימייד הוא סטודיו נהדר עם רגישות גבוהה לפיזיקה של האנימציה. למרות שהם מראים יכולות עיצוב והפקה גבוהים הם שמים דגש מרכזי על תנועה אמינה מאוד שיוצרת משחק אמין. אחרי מספר רב של פרויקטים עצמאיים הם לראשונה מוציאים סרט "אמנותי" (או יש שיאמרו "סרט פסטיבלים").
קבלו את כרונמיקס, שמכיל משחקי אור וצל רבים ומזכיר מעט את בצבוץ הנפלא של גיל אלקבץ (בסוף הרשומה):



דברים נהדרים מהעבר של הסטודיו: איך לעשות אנימציה? אנימייד מראים למה הם מסוגלים. הרבה אנימציית אופי ושימוש חכם בפיזיקה:


אחד הדברים היפים שהם עשו הוא סדרת אנימציות באורך של שניה אחת. הנה המיטב:
והנה השאר: https://vimeo.com/channels/fullsecs/

ולסיום הנה "בצבוץ" של גיל אלקבץ. נעשה בבצלאל לפני שנים רבות  ועדיין נראה נפלא.

ThePhotoBombProject עומר גולוב חי בסרטים של אחרים

"פוטובומבינג" זה כשאתה הורס תמונה של מישהו. הביטוי המוכר ביותר הוא להתפרץ לתמונה שאינך אמור להשתתף בה אבל עומר גולוב החליט לקחת את זה למקום פרוע במיוחד: הוא נדחף לסדרות אנימציה. ומה שיפה זה שהוא עושה את זה בסגנון של כל סדרה! כשחושבים על זה מדובר בפרויקט די נרקיסיסטי לעצב את עצמך בכל כך הרבה סגנונות שונים.
הנה כמה טעימות ואת כל השאר תמצאו בבלוג: ThePhotoBombProject.


"הרעיון לפוטובומב הגיע אלי למעשה מעולם הפוטבול. אני אוהד של קבוצת GREEN BAY PACKERS ול QB שלהם, בחור שנקרא Aaron Rogers, יש הרגל לעשות פוטובומב ל weekly team captain photo שעושים לפני כל משחק. בשלב מסוים זה כל כך תפס שהתחילו ממש להשקיע בפוטובומב שלו ואנשים (כולל הצלם עצמו) התחילו לשתף איתו פעולה עם אביזרים ודברים ממש מצחיקים.
וזה די מה שהביא אותי לרעיון של לעשות פוטובומב רק בעולם שיותר קרוב אלי שזה עולם האנימציה."
קישורים:
הבלוג של עומר: http://thecolorfulasylum.blogspot.co.il/
הטמבלר שלו עם עיצובים יפים: http://omergolobportfolio.tumblr.com/
עומר גם נהיה פריק של קונספט ארט והקים את דף הפייסבוק:  ART BLOG…

משחק בעיוותי פרספקטיבה

תמיד מומלץ לאתגר את נקודת המבט ולא לקחת דברים כמובנים מאליהם.
הנה שלושה סרטונים שעושים זאת באופן מילולי. הם מכילים מניפולציות על פרפקטיבה ועומק ומערערים את נקודת המבט של הצופה (ושלושתם מצויינים בנוסף לזה).

כריס אוהרא הנהדר בסרטון חדש שכפי שאתם רואים עבר בכמה וכמה פסטיבלים:


נינה פיילי עושה זאת באופן משחקי ומצומצם יותר עם דמות, כלב וכדור קופץ אחד.


JEU: ג'ורג' שוויצגייבל משתמש פה בטכניקה הקבועה שלו בה המצלמה נעה ללא הרף, מפרקת ומרכיבה את העולם אותו היא חושפת.

מאמר וידאו: הערות על דמבו (עיצוב ואנימציה) ודוקו על פינוקיו

זה יפה. מארק הנדרי, סטודנט לאנימציה, פרק את האנימציה והאסתטיקה של דאמבו לגורמים במאמר וידאו. לטובת קהילת האנימציה הייתי מחייב כל סטודנט להגיש עבודה אחת בוידאו. אני צריך לחשוב על זה...
בכל מקרה, הנה המאמר בוידאו ואחריו המאמר כתוב ואחריו דוקו נהדר על מאסטרפיס אחר: פינוקיו.
תהנו! זה שווה את זה.


הבלוג של מארק: http://marcanimation.tumblr.com/



ודוקו אנימציה מצויין על פינוקיו, שכפי שציינתי בפוסט הקודם נבחר לסרט האנימציה הטוב ביותר בטיים אאוט. בסרטון יש קטע נהדר שמדבר על ההומור השנון של פינוקיו, אחד הדברים שהופכים את היצירה לקלאסית:

לאן נעלמו המאסטרים הגדולים?

לאחרונה פרסמתי הרבה פוסטים שנותנים במה ל#מאסטרים_וקלאסיקות.
ישנם הרבה אמנים שהשפיעו עלינו כיוצרים והרבה סרטים שניקח איתנו תמיד. חלקם עומדים במבחן הזמן וחלקם אולי לא שורדים כמכלול אבל עדיין מהווים נקודות ציון חשובות שהן חלק מהמורשת האנימטיבית של קהילת האנימציה.

עם זאת, נראה שאנימטורי-על הולכים ונעלמים. אנחנו כבר לא מזהים טביעת אצבע של אנימטור אלא אם הוא גם במאי. בעבר לאנימטורים, לדרך בה טיפלו בשוט ובדמות, היה חלק נכבד במימוש החזון של הסרט. הדבר בולט בעיקר במורשת של דיסני החל מ9 הזקנים המיתולוגים ועד גלן קין, אנדרה דז'ה ואריק גולדברג... וכמובן ג'יימס בקסטר!

הדבר בולט בעיקר בתלת מימד. בתלת אין מאסטרים באנימציית דמות כי אין טביעת אצבע אישית וקשה להבחין מיהו יוצר השוט. זה נובע קודם כל משום שהדמות עצמה ממודלת ומעוצבת ללא מגע יד האנימטור אבל זה לא רק בגלל זה. יש לי תחושה שהליך האנימציה נהיה גנרי בתלת. גנרי במובן של "לא באמת חשוב לאיזה אנימטור ניתן לעשות את השוט". פעם היה ברור מה החוזקה ומה החולשה של כל אנימטור ובתלת יש הרגשה של יישור קו סגנוני באפיון המשחק. זה משליך גם על …

טים ברטון חלק ג'. על סליפי הולו, מוסר ועריפת ראשים

סליפי הולו לפי דעתי הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של טים ברטון ומהאהובים עליי. יש בו אמנם אלימות קשה אבל הוא נע כמטוטלת בין הפנטזיה, האימה והסאטירה. יש בו משהו שמזכיר את הסיפורים על העיירה היהודית בה מיסטיקה השתלבה במבנה החברתי הקהילתי עד שלא ניתן היה להפריד בין השניים. כבר הזכרתי את הקשר בין "חתונת רפאים" ו"הדיבוק" אבל גם בסליפי הולו יש משהו ממה שקיים בדיבוק והוא שהמיסטיקה והאופל הם ייצוג ותוצר של פגם מוסרי חברתי. הרוע בצורתו המיתית אינו הנושא, הוא אמנם ציורי מאוד ועצמתי אבל בסופו של דבר בני האדם צריכים לפתור את ענייניהם במסגרת גבולות הקיום האנושי. ולגבי השטן... שמישהו אחר ידאג לו.

בקצרה: סליפי הולו מספר על שוטר שהוא גם פתולוג שמשתמש בכלים מדעיים ולוגיים לפתרון פשעים בתקופה חשוכה שבה המיסטיקה ותעתועים (גם הדתיים) משטים בבני האדם ולכן שיטותיו נתפסות לא מקובלות. זו הסיבה שבגינה הוא נשלח לחקור סדרת מקרי רצח מסתוריים שקרו בעיירה קטנה ששמה: "סליפי הולו". שם הוא מגלה שההגיון והשכל לא מסוגלים לתפוס הכל והוא נאלץ לעמוד מול כשפים ותופעות שהם מעבר לתחום השגתו.

הדימוי…

טים ברטון חלק ב: עיניים גדולות וילדים אבודים

פורסם במקור במוסף שבת של "מקור ראשון". בעריכתה של רחלי ריף.
חלק א: על וינסנט.

עיניים גדולות על הסרט עיניים גדולות של טים ברטון, 2015

טים ברטון הוא במאי שידע עליות ומורדות רבות. את דרכו הוא התחיל כאנימטור בחברת "דיסני", וכבר אז הוא היה חריג בנוף המצויר. בעוד עולמו של דיסני גדוש נסיכות וכלבים מדברים, עולמו של טים ברטון מלא בילדים אפלים ומסתוריים, מעוותים וטרגיים. את העולם האפל הזה הוא תיעל למקומות יצירתיים שהצליחו לגעת בקהלים רחבים על אף אופיים המאיים. כך הוא ברא את באטמן הקולנועי הראשון (1989), שהפך אותו מבמאי מצליח לבמאי שובר-קופות, את ביטלג'וס (1988) הרוח המשעשעת ודמויות רבות נוספות. במרוצת השנים הוא המשיך לביים ולהפיק סרטים רבים שרובם המכריע עוסק בגרסאות שונות לסיפורה של הדמות הטרגית גדולת העיניים והתנגשותה עם אמריקה השבעה והבורגנית של הפרברים, שהגיעו לזיקוק בסרטו "המספריים של אדוארד" (1990). בסרט זה נפרשה משנתו האמנותית והאידיאולוגית עם דמויות וסצנות בלתי נשכחות החושפות סיפור אהבה בין נערת פרברים זהובת שיער ואהובה החריג, מפלצת אנושית עם ידי מספריים ולב…

WAY TO GO

WAY TO GO: מסע אינטרקטיבי מצוייר חדש מבית NFB שמטפח נרטיבים חדשים ולא רק סרטים מסורתיים.
המיצג האינטרנטי הזה מגיע מהיוצר של BLA BLA הנהדר, שגם הוא חויה אינטרנטית-אינטרקטיבית שאני אוהב מאוד.

לכניסה למיצג: http://a-way-to-go.com. מקשים: W ו-E ולקפיצה SPACE וסיבוב מבט עם העכבר.
תהנו.



זה הטריילר:




מאסטרים וקלאסיקות: טים ברטון חלק א: וינסנט והמקורות.

טים ברטון כבר נחשב היום כבמאי בעייתי מאוד למרות שבעבר הוא יצר כמה יצירות קלאסיות מצויינות וברא עולמות בלתי נשכחים. היום, כיוון שיש לו נטיה לחזור על עצמו עד מוות, אנחנו כבר רגילים לדמויותיו ולסגנון העיצובי והסיפורי שלו, אבל בהתחלה זה באמת היה חדשני, שונה ומגניב ואסור לשכוח לו את זה.

טים ברטון השפיע עליי מאוד כמספר סיפורים ובורא דמויות ופחות כבמאי. מבחינתי הגדולה שלו מתבטאת קודם כל במקום המכובד של הדמויות בתוך הסרט. אצל ברטון העלילה היא רק תירוץ כדי ליצור במה לדמויות. לכן הוא מייצג בעיניי "במאי אנימציה" שצמח מתוך לימודי אנימציה. כזה שמבין את כוחן של דמויות טובות המניעות את העלילה לכל האורך וכמעט אף פעם לא ייצא שהוא יקריב דמות עבור עלילה (למה "כמעט"? אתייחס לזה כשאכתוב על "סליפי הולו").

כדי להכיר את ברטון אולי מספיק לצפות בסרט האנימציה הקצר שלו "וינסנט" שמהווה תמצית לעולמו, לדמויות שלו ולייסורי הנפש שלו:



"וינסנט" הוא סרט קצר שבנוי כפואמה בסגנון של אדגר אלן פו.
ניתן לזהות פה כמעט את כל המרכיבים שהופכים את טים ברטון למי שהוא: דמות ללא עלילה,…

מאסטרים וקלאסיקות: מיכאל דודוק דה-וויט

באופן לא מדעי יש לי תחושה שהסרט זוכה האוסקר "אב ובתו", של מיכאל דודוק דה-וויט, הוא מהסרטים המשפיעים ביותר על האנימציה הקצרה. הסרט הסימבולי הזה, יצירת מופת כפשוטה, מספר על געגועים של בת לאביה שירד לים ולא חזר. בסרט אין עלילה כמעט מלבד לדרמה שבשנים שעוברות להן בציפיה. גם אין פה הבעות פנים או "דמויות" בלתי נשכחות. הכל מאופיין בצורה מינימליסטית כדי לתאר גיל וכמיהה ולא הרבה יותר מזה.
העיצוב והאנימציה לעומת זאת, למרות היותם מינימליסטים, מצליחים להעביר בדיוק רב רגש, מקום, דרמה וגם את משב הרוח שהוא שחקן פעיל בסרט.
אני חושש שחלק מהשפעת הסרט הייתה גם שלילית. לא כל יוצר יכול ליצור דמויות סימבוליות שהן עדיין אמינות במידה כזו ולא כל סיפור סימבולי יכול לייצר אמינות ולרגש. למעשה, רבים ניסו כמותו ולא עלה בידם, רבים שחשבו שניתן להשתמש בסימבוליזם כקיצור דרך קונספטואלי.



"הנזיר והדג" הוא סרט שמכיל מרכיבים דומים ל"אב וביתו" מבחינת עיצוב, מבנה סימבוליסטי וסיום מטאפורי. ועם זאת הוא שונה כיוון שהרגש שהוא מעביר אינו קונקרטי ובהיר כמו אב וביתו אלא לקוח מעולם הרוח והדעת.…