לוינס, האל הנעדר והרגע הקדוש

לקראת צאת הסרט הדוקומנטרי "האל הנעדר" (הוקרן בפסטיבל ירושלים) שמנסה להנגיש את משנתו של עמנואל לוינס, יצאו מספר כתבות עליו ועל הסרט. הסרט אינו באנימציה אך משתמש במעין וידאו-ארט להמחשת רעיונות מסוימים.
אני לא פילוסוף אבל הבטים רבים ממה שקראתי על לוינס מצאתי גם אצל בובר ואולי בראשם: המפגש הבלתי אמצעי, קיומי עם האחר כגילוי אלוהות. הנוכח האחר הפיזי הפשוט, שכל כך חסר בעולמות הוירטואליים של ימינו, הוא המקום שבו האני למעשה מתממש.
בהתנפצות הבועה, במגע, במבט ובעיקר בהכרה באחר, האני מאושש את עצמו כקיים בעולם האמיתי.



אצל בובר ב"סוד שיח" מתואר סיפור חסידי על האיש שחיפש את האל ואז קרא לו: "ניסיתי לספר לבני האדם את גדלך ותפארתך ולא הקשיבו לי אז באתי אליך!" יצאה בת קול ואמרה לו: "חסיד שוטה! חזור על עקבותיך! כי את שמיעתי הטמעתי בחרשותם של בני האדם."

מזכיר לי את השיר "לילה זרוע כוכבים" על ואן גוך: "הם לא הקשיבו, לא ידעו כיצד.. אולי הם יקשיבו עכשיו?"
זה מאמר יפה ב"עכבר העיר" שגם קושר את נושא הסרט למאורעות האחרונים:
טור עורכת: למרות עצמי, בשביל האחר - מדור לילה - עכבר סופ"ש - עכבר העיר
יש גם ראיון מעניין עם הבמאי במקור ראשון.

זה קטע מהסרט:



בסרט "חיים בהקיץ" של ריצ'רד לינקלייטר יש סצנה יפהיה שממחישה את הקו הפילוסופי הזה.
הסרט נעשה ברוטוסקופינג וכולל מונולוגים פילוסופים מעשירים.


ואם כבר ואן גוך: הנה פרויקט קיקסטרטר לתחיה אנימטיבית של יצירות ואן גוך. מרשים  ביותר. "לאהוב את ואן גוך":

תגובות