דלג לתוכן הראשי

יצירת האמנות בעידן השעתוק הדיגיטלי (ניתוח של גיף)


את הגיף הזה יצר ריצ'רד.  מהבלוג GIFMYASS

אני יודע שזה נורא פוסט מודרני לנתח גיף אבל אין ברירה.
מאיפה להתחיל? את הציטוט כולכם מכירים. הגיף מבוסס על הסגנון האמנותי של רוי ליכטנשטיין, מהמוכרים באמני הפופ ארט, שעשה הגדלות ענק לאיורי קומיקס קיטשיים ואובר-דרמטיים. הגיף הזה הוא למעשה סמל של תקופה. אי שם בעבר, מישהו עושה קומיקס. מישהו אחר בא ומגדיל אותו לציור שמן (ובדרך הופך "אמנות פופולרית" ל"אמנות גבוהה") ואז בא מישהו ומחזיר את היצירה אל "העם". הופך אותה למשהו חינמי, מהיר, נגיש, רב-פעמי, דיגיטלי.

אם הפופ ארט לקח את המושג מקור והעתק (שאנדי וורהול חגג עליו. מוזמנים לקרוא את "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" של וולטר בנימין) ופרק אותו על ידי יצירת העתק מנותק ממקור, באה האמנות הדיגיטלית והכפילה פי אלף. זו לא המכונה כבר שיוצרת שיעתוקים פיזיים אלא גם השיעתוקים הם דיגיטליים. אין מקור ואין ממשות לשכפול.

עוד ברמת המדיום: הגיף, כמדיום עליו אפשר לדבר רבות, הוא לולאה. הלולאה הזאת התחילה כפיתרון טכני לייצוגים מונפשים באינטרנט ונהיה לכלי ביטוי נפוץ ומאוד פופולרי.

זה ברמת המדיום.

ברמת התוכן זה כבר מתחיל לעבוד רגשית ולא רק שכלית.
ליצירה קוראים "אהבה מודרנית". זהו שם אירוני. כי הפופארט הוא סמל של מודרניזם. עידן שכבר חלף לו. כלומר, גם השם "הועתק". שוכפל. ולא באמת מייצג את מה שאנחנו רואים למרות שהשפה היא מודרנית (פופארט) שהוכנסה לתבנית-על (מטא) שהופכת אותה כבר ל"עכשווית" או "פוסט-פוסט-מודרנית", או "פוסט הומניסטית".

אם הגיף היה פריים אחד היינו רואים דמות גברית מלטפת באצבעה דמות נשית. הגיף הופך את הליטוף להחלקת אצבע על מסך-מגע. כלומר, הליטוף בעצם מנסה להחליף את האישה, להתחמק באופן מתמיד ממבטה.
זה לא עובד, המבט הזה כמו להרחיק מעליך ילד היושב על נדנדה, ממשיך לחזור, ממשיך לרדוף. הפנים המשתנות תמיד מתגלות כעקביות וכלא מרפות.
האצבע הזו, הזדונית, הכמעט "נאצית" (כמו האצבע הידועה של מנגלה) מנסה למחוק את האנושיות והקשר והמבט ומתעמתת איתה שוב ושוב.

עוד ברמת תוכן: הגיף גם אומר משהו על זהות בעידן הדיגיטלי. שוב, לכאורה כולנו יכולים להחליף פנים. "פייסבוק" הוא "ספר הפנים" בו ניתן לדפדף פנים. ואילו הפנים האלו מתעקשות שלא להדפדף אלא כמו בלימבו: הזהות היא כלא. ה"אני" שמקבל ביטוי דיגיטלי שב וצף ללא יכולת להתכחש לו. כלומר, אפשרי, אבל רק באופן זמני.

שאלו אותי השבוע מהו גיף טוב בעיניי. ואני אמרתי שלדעתי גיף צריך קודם כל לעורר רצון להמשך צפיה מתמדת. נותן תחושת התקדמות למרות המחזורתיות. ואחר כך באים הרעיון והביצוע שיש בכוחם לפצות האחד על חולשתו של האחר.
זהו גיף שעונה על כל הקריטריונים האלו.
אני מת עליו.
_________________
נספחים: דברים שכתבתי על גיפים: על צח כהן ועל גיפים וגם ההרצאה שנתתי על גיפים ואמנות  וגם על ניל סנדרס הלופר המצויין.
וגם תגיות בבלוג: גיף ולופים.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…