דלג לתוכן הראשי

אנשים עם קסקט וגלות הפנטזיה

מתוך הגרפיק נובל "יום שוק". של ג'יימס סטורן

נכתב בהמשך למאמר שכתבתי על לילית והשיח שלי עם יהודה גיזבר.



ראיון שעלה לאחרונה עם המשורר יאיר אסולין הציג בכותרתו שאלה: למה אתה הולך עם קסקט? כמה תשובות עלו: אני דתי אבל לא ימני (ולכן לא הולך עם כיפה סרוגה) וגם כדי לא להיות ממותג.
התשובה השניה הפתיעה אותי כי הקסקט הוא עצמו מותג שיש לו משמעויות רחבות מאוד על התרבות המתחדשת.
ישנם אמנים רבים שהולכים עם קסקט: גולן אזולאי, ג'קי לוי, אודי לאון ועוד. אבל אולי גדול אנשי הקסקט ומתווה דרכם הוא אדם ברוך שהפך את הקסקט למה שהוא: תרבותי, אליטיסטי, מחובר ליהדות אך מתפקד כזרם עצמאי, מסורתי אינטלקטואלי. הקסקט אולי הוא אחד האמצעים בהם אדם ברוך הצליח להיות הן בוהמיין תל אביבי והן פוסק הלכה באותו הזמן. הקסקט חיבר את הקצוות.
אבל לא על זה רציתי לדבר.

רציתי לדבר על מה שהקסקט מייצג בהקשר של התפתחות התרבות היהודית.
הקסקט מייצג באופן אירוני ומתוחכם את העולם שאבד. את מה שהיה העולם היהודי לפני חלוצים, לפני הליכוד, לפני העליות והמיתון והמלחמות (החדשות), לפני ה"כיבוש" ולפני ה"גאולה". ובעיקר: לפני השואה.
בתוך כל המחשבות על מהי פנטזיה יהודית לא עלה בדעתי שדווקא יש פנטזיה יהודית. ועוד כזו מפותחת ומושרשת. אני לא מדבר על מדרשים על התנ"ך ולא אגדתות מהגמרא אל על פנטזיה אמיתיצ: כזו שמושרשת בנרטיב הפנימי. כזו שמונעת ממך להפריד בין מציאות ודמיון.

הבעל שם טוב: היה אדם כזה?
הבעל שם טוב הצדיק שייסד את החסידות הוא אדם שלא בטוח שהיה קיים באמת. יש עליו סיפורים של תלמידים אבל אין הוכחה לקיומו וסיפור חייו מעורפל. זה אולי מייצג משהו מהקסם של העולם החסידי כולו. יותר מכל תקופה יהודית, החסידות הצליחה לפתח לעצמה קיום אגתי שמקביל להסטוגרפיה המציאותית שלה. בעולם של החסידות והקבלה השדים והרמזיקים והרוחין והלילין הם חלק מהחיים.
באופן הזה החסידות הצליחה למתג את העולם היהודי שלפני השואה כעולם שמערב דמיון ומציאות. עולם שבו היהדות המסטית אינה זרם הגותי אלא חלק נסתר במציאות עצמה. ניתן להקביל את הדבר לאיך שטולקין מתאר את דמותו של המלך ארתור: אדם אמיתי שנפל לתוך "קלחת המיתוסים" ויצא משם אדם מיתי שהדמיון והמציאות מעורבים בביוגרפיה שלו. באותה מידה ניתן לומר כי החסידות הצליחה להעביר את העולם היהודי בתוך קלחת של מיתוסים קבליים ולהוציא אותה משם שונה. מיסטית ומיתית.


איזור הדמדומים של היהדות
אחת הטענות נגד המסעות לפולין היא כי המסעות עוסקים בשואה אך מתעלמים ולמעשה מבטלים את החיים שקדמו לה. את החיים בעיירה היהודית. במסע שאני עברתי הייתה מודעות לכך והיה נסיון להאיר מעט את החיים שקדמו לרצח אך בפועל העולם אותו אתה פוגש מאופיין בעיקר בבתי קברות ובתי כנסת נטושים.
אם השואה הייתה הלילה האפל של יהדות אירופה אז העולם החסידי שקדם לה יכול להיות מכונה: איזור הדמדומים. באיזור הדמדומים, המכונה גם בין השמשות, המציאות והדמיון מתערבבים. האור הקלוש, השקיעה ועייפות היום יוצרים מצב נפשי שנמצא ביקום משל עצמו שאינו יום ואינו לילה.
איזור הדמדומים הזה מאפשר יצירת הסטוריה רומנטית דמיונית. יהודים דמיוניים ויהדות דמיונית שממלאת פונקציה נפשית בימינו. תפקידה הוא להוות אלטרנטיבה ליהדות שמנסה להתממש בעולם ולאחד תפיסות דת ומציאות. בצורה קיצונית אומר שהוא מהווה אלטרנטיבה ל"מתנחל". ליהודי שחוזר ארצה ולארציות שהוא כדימוי מהווה את הגלגול המאוחר והנקמני של החלוץ. אותו חלוץ שבנה עצמו על חורבות היהדות הגלותית הרומנטית.

העובדה שעולם יהודי גלותי נמחק כמעט לגמרי בתוך כמה שנים מועטות יצר למעשה אפשרות למיתוג ופינטוז מחדש של העבר היהודי האירופאי. הדימוי החדש הזה נתן כוח עצום לחסידות כמעצבת מרכזית של הזיכרון ובנוסף תרמו לכך ענקי הספרות שעסקו בדיוק בעולם הזה: שלום עליכם, בשביס זינגר ועגנון.
העולם היהודי הפך לספרותי. הזכרונות העמומים מעולם אבוד טבלו להם בבריכת המיתוסים ויצאו משם דבר אחר.

ה"בעיה" היא שהפנטזיה הזו אינה רק מזוהה עם גלותיות אלא תלויה בה ומזוהה איתה. ובכך מערערת וסותרת למעשה את המעשה החלוצי-ציוני.
כדוגמה אביא את סיפורו של עגנון "מעשה בעז" (שהזכרתי בהקשר של רחוב סומסום). מדובר בבפיתוח של רעיון שמופיע בגמרא על מערות נסתרות, מעין פורטלים נסיים המחברים בין הגולה לארץ ישראל. הפורטלים האלה אינם קיימים לאורך זמן. הם מתגלים (כמו הגאולה) בהסח הדעת. כמו שאתגר קרת מתאר את העולם הבא וכפי שספרים יכולים להיות אובייקט מעבר לעולם הפנטזיה ב"הסיפור שאינו נגמר". כך מערות מסוימות מסוגלות להתגלות כמעבר סודי, מהיר וניסי לארץ ישראל. אלא שבעולם גלותי המעבר לארץ ישראל הוא מעבר לעולם מקביל. ארץ ישראל היא, בסיפור הזה, העולם הפנטסטי שמתחבא מעבר למציאות הגלות. אבל התחושה שלי היא שכיום הדלת הזו נעשתה לדלת מסתובבת. המנהרות שמחברות בין הגלות לארץ הפכו לשער אל העולם הפנסטי של עולם הגלות. ארץ ישראל שהיום מאופיינת בהיפר-ראליזם שלא מאפשרת קיום של "איזור דמדומים" בחובה (מסיבות מגוונות שחלקן נוגעות לכל העולם המערבי העכשווי). לכן הכמיהה לעולם היהודי האבוד לא רק מייצג "יהדות מסורתית שפויה" ולא רק געגוע למשהו שהיה בעבר אלא גם ואולי בעיקר ליהדות שאינה שואפת להתממש ומתקיימת באיזור זמן ואולי אף יקום משל עצמה. ביהדות דמיונית כזו ה"גוי" יכול להיות "רע" כי הוא דמיוני וקיצוני (בניגוד לגוי הארץ ישראלי) והרב יכול להיות "צדיק" כי הוא לא נגוע בפוליטיקה והחיים עצמם מכילים מעבר למציאות היבשה אלא את הפיות והשדים שכל כך חסרים לנו פה.

מה שאני אומר זה שלא תהיה פנטזיה ארץ ישראלית כשהפנטזיה החסידית היא גלותית בהוויתה. ואולי הפיות יחזרו לארץ ישראל כשהגלות תרפא מהרומנטיזציה שלה. כשהעבר שלנו יהיה "אמיתי" כמו הקיום שלנו פה. ואלי בכך גם השואה תקבל את מקומה על רצף הסיפור היהודי ולא רק כהר שמסתיר את היהדות האבודה שהשארנו מעבר להרי החושך.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):