דלג לתוכן הראשי

זהירות מהמרווח: על סקיצה ועל מוטיבציה

סְקִיצָה[עריכה]
  1. רישום־מוקדם לפני ביצוע הציור הסופי, רישום הכנה ליצירה המוגמרת.


הייתה תקופה שהייתי ממלא סקצ'בוקים.
מדפים שלמים של חוברות משורבטות.

במשך תקופה ארוכה הרגשתי שסקיצה היא יצירה שאפשר להסתפק בה: היא חיונית, היא מחפשת והיא שופעת. חשבתי אפילו שאחרי מותי יהיה מוזיאון רק לסקיצות שלי.
לקח לי זמן להבין שמדובר במתכון לתקיעות יצירתית ואף מעבר לזה.

יש משל של רבי נחמן מברסלב שמתאר את הפער שבין "הלב והמעיין". בקצרה רק אתמצת שישנם שני הרים: באחד נמצא "הלב" ובשני "המעיין" והלב משתוקק למעיין שנשקף מהצד השני. אבל בדרך מהלב אל המעיין עוברים בעמק. ובעמק אתה כבר לא רואה את היעד, את המעיין, ורק מי שמתמיד במעלה ההר מגיע.
והדחף הוא לחזור אחורה, למקום שממנו רואים את המעיין אך לא נוגעים בו.

הנמשל הוא ברור. הסקיצה מסמנת לנו יעד. היא יוצרת דימוי מהיר וחיוני של משהו שרק מצביע על כיוון אך לא על תוצר סופי. המסע אל העמק, לא רק שמאלץ אותנו להתמודד עם שאלות, ששלב הסקיצה והדמיון הראשוניים לא העלו, אלא גם מאלץ אותנו להתנתק בכוח ובכאב מאותה התרשמות ראשונית. לוותר על הדימוי הראשון שעלה לנו לראש כדי לאפשר הולדה של משהו נכון יותר (או פרקטי יותר, שזה הכי קשה).

העניין נוגע לא רק לחיי היצירתיים אלא לחיי בכלל. הויתור על העצמתי והדמיוני על מנת לאפשר לממשי לקרות, הוא מאבק קיומי. לעבוד על יצירה מתוך כוונה להשלים אותה, מחייב ויתורים רבים וחריקת שיניים. בעיקר בתחום מורכב כמו אנימציה שדורש שלבי הפקה רבים וגם שיתופי פעולה בדרך.

לפני תקופה מסוימת החלטתי לצאת לדרך אל עבר המעיין. אל העמק שבו מתנתקים מהסקיצה. אל המקום שבו היא יכולה להתממש ב"גוף", ביצירה נוכחת.
היצירה הזו היא מגוונת. אמנם סרט לא יצא ממנה עדיין אבל עשייה שמחוברת לקרקע כן. דברים שיש להם נוכחות וקיום. הסקיצות הופכות להיות "שלב בדרך ל-" ולא מהות בפני עצמה.
המחיר הוא יקר. הוא דורש ויתור על משהו ילדותי. כמו היכולת תמיד להנות מהמחשבה "איזה סרט מצויין זה יכול היה להיות" ולא לעמוד מול הפשרה והאכזבה הבלתי נמנעת מחוסר השלמות שביצירה מוגמרת. אבל החיים קצרים מכדי לעשות סקיצות כל היום. הרוח צריכה גוף להתלבש בו. זו המשמעות של עשיית אמנות.

אבל יש טוויסט למסע הזה.
אנשים כל הזמן אומרים לי שהם אוהבים את הסקיצות שלי יותר מהרבה דברים "מוגמרים". הרבה דברים שאני עושה מאבדים מהקסם שלהם בתהליך. בדרך למעלה ההר.
"מה זה אומר?" אני תוהה ומתיישב על אבן בדרך למעלה.
זה כנראה אומר שני דברים סותרים:
1. שיש סקיצות שהן כן חלק מהתוצר כמו שהן. או בקו, או באוירה או ברעיון. סקיצה לא מחייבת נטישה מוחלטת.
ו2. אולי זה אומר שיש לי עוד הרבה עבודה כדי לדעת מה לקחת מהראשוניות של הסקיצה ולהצליח לתרגם את זה להחלטה שיושבת בתוך תוצר מוקפד יותר. מקצועי יותר. אחראי יותר.
והעיקר: לא להתקע באמצע העליה!
******
מתוך הספר steal like an artist על יצירתיות. מומלץ.

הנה כמה סרטוני מוטיבציה קצרים ומקסימים:
עירא גלס, על הפער הזה:


המקצוע: אנימטור.


ככה עושים אנימציה:


תמשיכו לרשום!

דחיינות:




 סקיצות של החברים של השוליה, שחלקם באמת חברים :)

ענת קוסטי:


אוסי ולד:


מתן ליפמן:










ענבל בנצור:

Created with flickr slideshow.

דבורה נצר-גרינברג בסקיצות לקליפ "אושר":

Created with flickr slideshow.

עוד סקיצות של אנימטורים יש בספר animation sketchbooks ודוגמאות ממנו יש פה:  http://www.michaelspornanimation.com/splog/?p=10750


Note-book-6
נספח: "הלב והמעיין"
כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב. ולב העולם הוא קומה שלימה, כקומת אדם, עם פנים ועם ידיים ורגלים. אלא שאפילו הציפורן הקטנה ברגלו של לב העולם מלובבת יותר מכל לב אחר.
בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין. ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם. ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמיה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו, וחולשה שניה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להנפש מעט ולהשיב רוחו באה ציפורה גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה. אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מעל פסגת ההר ואז יעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע. יגווע הלב יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…