דלג לתוכן הראשי

'בפה פעור ובאוזניים עצומות'. על קולנוע ואינטימיות.

סרט הגמר המרגש של אם-לי נוי ותום מדר ממכללת "ספיר". זוכה פרס אסיף 2012. 15 דקות שוות צפיה.


כמה מילים לאחר הצפיה:
זוהי יצירת מופת.
אני לא אומר את זה על הרבה סרטים וגם לא נוהג לתת ציונים לסרטים (מעדיף ניתוח על פני ביקורת) אבל אין עוד הרבה סרטים כאלה ובודאי לא בארץ. מדובר ביוצרים שיש להם את התעוזה והיכולת ליצור סרט ארוך שהוא גם טוב באותו זמן ומרגש. שנה וחצי חיכיתי לסרט הזה כדי להעלות אותו; במהלכן קיוויתי לתת לו במה ראויה ומכובדת כדי שעוד אנשים יהנו ממנו כמוני. אני תוהה אם אני צריך להסביר או לפרשן אותו. אני לגמרי לא בטוח שכן. כשאני מתחיל לחשוב על רבדים נסתרים בסרט אני מגיע למקומות קשים של דמות אב בעייתית (על גבול המטרידה), של נשיות מסתגרת ופצועה ושל... תסלחו לי... מקדחה, שחודרת לקיר כסמל לאקט מיני, המכניסה אור וייצוגים של "האחר" אל תוך החלל הסגור בראשה\נשמתה. כן... הייתי יכול לעשות מזה מטעמים ניתוחיים ופרוידיאנים אבל אולי אניח לזה כאן.
מצד שני, הנושא הקולנועי הוא מרתק. הבחורה הגיבורה בורחת לקולנוע. זוהי היציאה היחידה שהיא מאפשרת לעצמה אבל דווקא בזירה האסקפיסטית הזו היא מאויימת על ידי גבר. בהמשך, הבית שלה הופך לאולם קולנוע. אלא ששם נשמרת מחיצה בין הגבר לאישה ורק נקב קטן(!) מאפשר את המפגש. דווקא גודלו הקטן של הנקב מאפשר את היווצרות הדימוי. נוצרים פה חיים משותפים לכאורה, למראית עין, של זוגיות בלי מגע אמיתי. זוגיות קוטבית והפוכה (קצת כמו בסרט האוסקר משנה שעברה על הזוג ההפוך).

מה שמעניין זה שה"פתרון" של הסרט לפיו הייצוג מהווה סוג של תחליף לדבר האמיתי אינו ציני. בסופו של דבר יש שם אינטימיות וזו הגדולה של הסיום. הייצוג, החויה הויזואלית הכאילו דמיונית והקולנועית הן עדיין אמיתיות. אמיתיות ומהוות מפגש אמיתי. כפי שקולנו הוא מפגש אמיתי.
יש פה הרבה חפיפה נושאית ל"סינמה פרדיסו". בייחוד יש סצינה יפה שבה הילד מבין שאביו לא יחזור מהמלחמה בעוד אמו מתכחשת למציאות. אנחנו רואים שהילד מבין זאת דווקא כי צפה בסרטי "המערב הפרוע" לפני כן. כלומר, הדמיוני הוביל אותו דווקא לראיית מציאות מפוכחת.
זהו סיפור האהבה בין הקולנוע לחיינו וזוהי האינטימיות שנוצרת בסצינת הסיום של הסרט.
האם זו אינטימיות אמיתית או מזויפת?
אולי.
ואולי לא.
*
מילים אחרונות:
הדג-כלב הזה באנימציה קלאסית הוא לא פחות מהברקה והוא הונפש על ידי נעה גרינר ויונתן השילוני.


אם נהניתם מהסרט בודאי תהנו גם מהיצירה הקודמת שלהם יחד עם עינבר רוטשטיין "מדרגות":


מאחורי הקלעים:



















על קמרה אובסקורה בויקיפדיהקָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (בלטיניתCamera Obscura - לִשְכָּה אֲפֵלָה) היא מכשיר אופטי, שיוצר דמות דו-ממדית מעצם (אובייקט) תלת-ממדי. מבחינה אופטית דומה עקרון פעולתו של המכשיר לעקרון פעולתה של המצלמה, ומכאן שמה באנגלית

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…