דלג לתוכן הראשי

'בפה פעור ובאוזניים עצומות'. על קולנוע ואינטימיות.

סרט הגמר המרגש של אם-לי נוי ותום מדר ממכללת "ספיר". זוכה פרס אסיף 2012. 15 דקות שוות צפיה.


כמה מילים לאחר הצפיה:
זוהי יצירת מופת.
אני לא אומר את זה על הרבה סרטים וגם לא נוהג לתת ציונים לסרטים (מעדיף ניתוח על פני ביקורת) אבל אין עוד הרבה סרטים כאלה ובודאי לא בארץ. מדובר ביוצרים שיש להם את התעוזה והיכולת ליצור סרט ארוך שהוא גם טוב באותו זמן ומרגש. שנה וחצי חיכיתי לסרט הזה כדי להעלות אותו; במהלכן קיוויתי לתת לו במה ראויה ומכובדת כדי שעוד אנשים יהנו ממנו כמוני. אני תוהה אם אני צריך להסביר או לפרשן אותו. אני לגמרי לא בטוח שכן. כשאני מתחיל לחשוב על רבדים נסתרים בסרט אני מגיע למקומות קשים של דמות אב בעייתית (על גבול המטרידה), של נשיות מסתגרת ופצועה ושל... תסלחו לי... מקדחה, שחודרת לקיר כסמל לאקט מיני, המכניסה אור וייצוגים של "האחר" אל תוך החלל הסגור בראשה\נשמתה. כן... הייתי יכול לעשות מזה מטעמים ניתוחיים ופרוידיאנים אבל אולי אניח לזה כאן.
מצד שני, הנושא הקולנועי הוא מרתק. הבחורה הגיבורה בורחת לקולנוע. זוהי היציאה היחידה שהיא מאפשרת לעצמה אבל דווקא בזירה האסקפיסטית הזו היא מאויימת על ידי גבר. בהמשך, הבית שלה הופך לאולם קולנוע. אלא ששם נשמרת מחיצה בין הגבר לאישה ורק נקב קטן(!) מאפשר את המפגש. דווקא גודלו הקטן של הנקב מאפשר את היווצרות הדימוי. נוצרים פה חיים משותפים לכאורה, למראית עין, של זוגיות בלי מגע אמיתי. זוגיות קוטבית והפוכה (קצת כמו בסרט האוסקר משנה שעברה על הזוג ההפוך).

מה שמעניין זה שה"פתרון" של הסרט לפיו הייצוג מהווה סוג של תחליף לדבר האמיתי אינו ציני. בסופו של דבר יש שם אינטימיות וזו הגדולה של הסיום. הייצוג, החויה הויזואלית הכאילו דמיונית והקולנועית הן עדיין אמיתיות. אמיתיות ומהוות מפגש אמיתי. כפי שקולנו הוא מפגש אמיתי.
יש פה הרבה חפיפה נושאית ל"סינמה פרדיסו". בייחוד יש סצינה יפה שבה הילד מבין שאביו לא יחזור מהמלחמה בעוד אמו מתכחשת למציאות. אנחנו רואים שהילד מבין זאת דווקא כי צפה בסרטי "המערב הפרוע" לפני כן. כלומר, הדמיוני הוביל אותו דווקא לראיית מציאות מפוכחת.
זהו סיפור האהבה בין הקולנוע לחיינו וזוהי האינטימיות שנוצרת בסצינת הסיום של הסרט.
האם זו אינטימיות אמיתית או מזויפת?
אולי.
ואולי לא.
*
מילים אחרונות:
הדג-כלב הזה באנימציה קלאסית הוא לא פחות מהברקה והוא הונפש על ידי נעה גרינר ויונתן השילוני.


אם נהניתם מהסרט בודאי תהנו גם מהיצירה הקודמת שלהם יחד עם עינבר רוטשטיין "מדרגות":


מאחורי הקלעים:



















על קמרה אובסקורה בויקיפדיהקָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (בלטיניתCamera Obscura - לִשְכָּה אֲפֵלָה) היא מכשיר אופטי, שיוצר דמות דו-ממדית מעצם (אובייקט) תלת-ממדי. מבחינה אופטית דומה עקרון פעולתו של המכשיר לעקרון פעולתה של המצלמה, ומכאן שמה באנגלית

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

PATTERNS ועוד יצירות של שחר דיויס

בכל אנימציה יש מימד אקספרימנטלי אבל לפעמים מגיח משהו שונה לגמרי. סרט הגמר מבצלאל של שחר דיויס מחייב הקדמה קצרה. זהו סרט מאוד תובעני הבנוי כוידאו ארט, מופשט ועם זאת בעל עוצמה. אני ממליץ לקחת נשימה עמוקה ולשקוע בכסא ל15 דקות של דפוסים. מסך מלא הכרחי.


עבודות נוספות שלו ולאחריהן הסבר על PATTERNS מפי היוצר.


עבודה משותפת לשחר וטל קנטור:






שחר דיויס מפרט את מה שעומד מאחורי היצירה:
"Patterns הוא סדרה של אנימציות דיגיטליות בהן תמונות וצלילים גולמיים, המופקים על ידי אלגוריתמים, מעוצבים על ידי האמן לצורות וצלילים בעלי משמעות.

הנחת היסוד של העבודה היא שהמדיום הדיגיטלי הינו עולם. עולם שניתן לחקור ולתרבת באמצעות תהליך היצירה האמנותי. המדיום הדיגיטלי הוא עולם משום שהוא מהווה פלטפורמה לקיומן של ישויות ואירועים. זהו עולם זר עם חוקי טבע ייחודיים ושונים. זהו עולם בדיד שבו אטומים הם פיקסלים ודגימות אודיו בודדות ושבו הכוחות הפיזיקליים הם תהליכי עיבוד ממוחשב שמשנים את צורתו של החומר הדיגיטלי. לפני שהאמן מתרבת אותו, עולם זה הוא בבחינת אות-סתום לצופה האנושי. התוצאה הסופית היא שילוב של זר ומוכר. מתקבלת תחו…

לגו הסרט - משחק ויצירתיות

"סרט אמוג'י" והתגובות הקשות אליו מדגים את הרתיעה המיידית שלנו ממה שמריח ממסחריות. כל סרט ארוך הוא מסחרי מעצם זה שהוא מנסה להרוויח כסף אבל יש סרטים שברור שזו ההצדקה היחידה לקיומם. "סרט לגו" בקלות יכול היה ליפול למלכודת הזו. הוא נוצר על ידי חברת ענק שמוכרת צעצועים והסרט, בעל השם הגנרי, נראה במבט ראשון כפרסומת לצעצועים באורך שעה וחצי.
אבל בפועל הוא הרבה מעבר לכך ומי שצופה בסרט מרגיש שהיוצרים, כריס מילר ופיל לורד, היו מודעים למלכוד שהם עלולים לפול לתוכו. מה הם עשו? הפכו את החיסרון ליתרון! הם יודעים שהם משרתים חברת ענק שמסוגלת לגייס לכוחותיה את כל המותגים הגדולים ביותר מבאטמן ועד שר הטבעות ולכן הם משתמשים בכוח הזה כדי לומר משהו על מותגי-על בעזרת סיפור-על. מה שהם עושים למותג (החזרה שלו לידיים היצירתיות של הילד, חזרה לקוביות ובניה) הם עושים גם לסיפור. הם משתמשים בתבניות הכי שחוקות במודע: הזקן החכם, מסע הגיבור, הגיבור הגנרי שמגלה את כוחו, סיפור אהבה שמתחיל רע וזאת רק על מנת להשתמש בהם כקומה ראשונה עליה הם יעשו חיבור ריגשי אלינו הצופים ככאלו שמתבוננים בתבניות הוליוודיו…

האם אנו רובוטים? קליפ ישראלי חדש

האם אנו רובוטים? שאלה טובה.
את הקליפ הזה לWhite Fortune, המשלב סטופמושן ואפטר-אפקטס, יצרו תום מדר ואם-לי נוי שאחראים לסרט המצויין "בפה פעור ואוזניים עצומות".
קרדיטים נוספים:
דן סחר- אפטר אפקטס
אלמוג מזרחי- אנימציית תלת.
תהנו!


למי שפספס: סרט הגמר שלהם עליו כתבתי פה https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/11/WIDEOPEN.html:


FEAST סעודת המלכים של דיסני

הסרט FEAST של דיסני זכה באוסקר. הוא מבויים מצויין והארט שלו הוא תאווה לעיניים. בסרט, מערכת יחסים מיוצגת על ידי המבט מהצד: של הכלב ודרך האוכל. מבין השורות אנחנו מבינים מה קורה עד ששני האלמנטים האלו הופכים להיות גם מעורבים במערכת היחסים הזאת.
הסרט מרחיב את הגבולות העיצוביים של אנימציה תלת מימדית ומשתמש בטכניקות חדשות שאני מקווה שיחדרו גם לעולם הסרטים הארוכים. אם זה יקרה אנחנו נקבל סרטים שהעיצוב בהם לא כורע ברך בפני הראליזם אלא נותן חופש גדול יותר ליוצרים לייצר מראה מגוון ומסוגנן יותר.
‎‎פרסום‎ by Ксения Сухова.‎
ההרצאה של היוצר היא מרתקת ומהווה הצצה מעוררת השראה לתהליכי העבודה שלו. ועל הגלגולים שעבר הסרט.
*דרך THE CAB ודרך ITS ART

ארט: