הרצאה שאוסי ולד (המרצה, האנימטורית, הרקדנית, האמא יו ניים איט) העבירה בסינמטק ירושלים בנושא "אני והאחר" באנימציה:
אנסה להראות לכם כיצד הנושא "אני והאחר" עובר בעיני כחוט השני בין הסרטים שבחרנו לערב.
אני מתנצלת מראש על כך שאני לא מעניקה התייחסות מעמיקה לכל הסרטים, ובחלקם אני אולי אפילו חוטאת למסר העיקרי שלהם. במידה מסויימת הכשלון הזה מתיישב עם המסר של השיחה הקצרה הזו....
ובכן... "אני והאחר". מיהו האחר?
אלירן ביכמן, בסרטו "נורמטיביזם" מתחיל ומגדיר את האחר ביחס לנורמלי.
לכל חברה יש פלקט נורמליות שמולו הפרטים שלה בוחנים האם הם אחרים או שייכים -
האחר הוא החולה, המצורע, האחר הוא בעלת מחלת הנפש, האחר הוא בעל נטיות מיניות שונות, עיוור הצבעים, רווקה בת 40, יהודים, ערבים, שמנים, פושעים, זה שמקלל שלא במקום, זה שלא אוהב תינוקות, זה שנותן חצי שקל לקבצן כשמקובל לשים 10... לכל תקופה ולכל חברה האחרים שלה, וכמובן, יש דרגות שונות של אחרות.
מרי ומקס
עוד סרטים שהוצגו באירוע:
"בפתח ביתי" של ענת קוסטי
עוד בנושא:
על "יללה" כתבתי פה.
ארט של "ואהבת" ועוד
על "האחר" במפלצות בע"מ
אנסה להראות לכם כיצד הנושא "אני והאחר" עובר בעיני כחוט השני בין הסרטים שבחרנו לערב.
אני מתנצלת מראש על כך שאני לא מעניקה התייחסות מעמיקה לכל הסרטים, ובחלקם אני אולי אפילו חוטאת למסר העיקרי שלהם. במידה מסויימת הכשלון הזה מתיישב עם המסר של השיחה הקצרה הזו....
ובכן... "אני והאחר". מיהו האחר?
אלירן ביכמן, בסרטו "נורמטיביזם" מתחיל ומגדיר את האחר ביחס לנורמלי.
לכל חברה יש פלקט נורמליות שמולו הפרטים שלה בוחנים האם הם אחרים או שייכים -
האחר הוא החולה, המצורע, האחר הוא בעלת מחלת הנפש, האחר הוא בעל נטיות מיניות שונות, עיוור הצבעים, רווקה בת 40, יהודים, ערבים, שמנים, פושעים, זה שמקלל שלא במקום, זה שלא אוהב תינוקות, זה שנותן חצי שקל לקבצן כשמקובל לשים 10... לכל תקופה ולכל חברה האחרים שלה, וכמובן, יש דרגות שונות של אחרות.
אבל אלירן שואל שאלה נוספת – האם זה שמשדר כלפי חוץ, לחברה, כי הוא נורמלי הוא אכן נורמלי, או שמא מבחן הנורמליות הוא מבחן פנימי?
במבחן הפנימי בעיני, כולנו אחרים. לא רק בגלל שאנחנו שונים זה מזה – נראים שונה, מתנהגים אחרת, בעלי רקע שונה.
גם אם שד מתעתע הילך עלינו קסם, למעשה כולנו נראים בדיוק אותו הדבר, אך נקלטים ברשתית כבעלי מראה שונה, עדיין נרגיש אחרים. עדיין כל מי שהוא זולתי, יהיה אחר ממני.
אנו נרגיש אחרים מכיוון שיש פער בין החוויה הפנימית שלנו לבין היכולת שלנו לשדר אותה החוצה.
לכן תמיד נכיר את עצמנו לפרטי פרטים, נהיה מודעים לניונאנסים של אישיותינו, ולנצח הזולת ישאר בעינינו סך כל אמירותיו, התנהגויותיו, הבעות פניו... לנצח הוא ישאר בעינינו פלקט,
האם פעם כאבה לכם הבטן מאד וניסיתם להסביר את חומרת הכאב לזולת?
"כואבת לי הבטן", אפילו , "כואבת לי הבטן מאד!", אולי גם העוויתם את הפנים. אבל תמיד נותרת תחושה של תסכול, האם באמת הצלחתי להעביר את החוויה שלי? דוגמא מוכרת יותר היא צבעים. האם ניסיתם פעם לתאר צבע מבלי להשתמש בשמו? הכאב, וגם הצבע הינם חוויות פנימיות. אנו מניחים כי הזולת חווה אותם באופן דומה לנו, אבל למעשה הכלי היחיד שלנו לוודא זאת הוא השפה. ומי אמר שהאדום שלי והאדום שלך הם אותו האדום?
מאידך, הכלים היחידים שעומדים בידינו בכדי להבין את הזולת נמצאים בפנים, הם סך החוויות שחווינו, הדברים שלמדנו, היכולות והכישורים שלנו... ועל כן, במידה מסוימת, נקודת היחוס היחידה שלנו לנורמליות היא אנחנו.
הדמות הראשית בסרטם של דניאל דימנשטיין ותום אפפל "ואהבת: או איך שושנה זליגמן הגיעה לגן עדן" מתחילה את הסרט כשהיא מרגישה נורמלית ומשדרת נורמליות, והיא מנסה לעזור לאחר אל מול היחס המזלזל של החברה. פתאום היא הופכת לאחר. יש פער בין הכוונה שלה לתוצאות מעשיה, השימוש המצויין בג'יבריש מדגיש את הפער הזה. התסכול מוביל אותה לרצוח את אותה דמות שממנה היא חושבת החל מסע ההתרחקות שלה מהנורמלי, וכאן היא הופכת לאחר אמיתי – לפושע, רוצח.
ההכרה שלנו כי אנו אחרים, מתחילה כבר בילדות, כאשר בתהליך הספרציה אינדבידואיציה מבין התינוק כי הוא ישות נפרדת מאימו. אני רוצה לדבר דווקא על החוויה של האם, ולהתבונן על סרטם של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי, "יללה".
איזו חוויה מחדדת את תחושת האחרות והבדידות אל מול העולם יותר מאשר החוויה שהילד שנשאת ברחמך, ואשר היה חלק ממך (פיסית) עד לא מזמן, הוא כעת ישות אחרת ממך, לא מובנת, אולי אפילו מפחידה, אשר מתנהת באופן לא צפוי, בשונה מהגדרת הנורמליות שלך, מהגדרת הנורמליות של החברה? האם זה האחר הפנימי שלך זוקף את ראשו? או שמא התינוק שבקע מרחמך הוא שונה, סובייקט בפני עצמו, וצריך לקבל את אחרותו?
כמעט כמעט לסיום, אני חוזרת לנסיונות שלנו לתקשר את אחרותינו.
ברור כי השפה היא כלי חלקי בלבד להעברת החוויה הפנימית שלנו. לוינס טוען כי הפנים הן, הן, הכלי שמאפשר לנו יותר מכל לחלוק את החוויה הפנימית שלנו ולייצר דיאלוג אמיתי שיש בו חמלה והקשבה. גם המדע טוען זאת במידה רבה, כשהוא מדבר על "נויירוני מראה" במוחינו, המתרגמים הבעת פנים של הזולת להזדהות רגשית.
מרי ומקס, גיבורי הסרט שנראה, יוצרים את הדיאלוג הזה באמצעות מכתבים, ללא הבעות פנים, מקס טוען בסרט כי "ההתנהגות של אנשים מבלבלת אותו". הוא לא יודע לקרוא את פניהם, הם אינם מצייתים לחוקים שהם עצמם כתבו, יש פער בין מה שהם אומרים למה שהם מתכוונים. לא בכדי אנחנו מוצאים סמלים שונים בסרט שמתייחסים לנושא השפה – משתי הטלוויזיות של מקס –אחת לסאונד ואחת לתמונה, דרך הפנטומימאי (לא אקלקל לכם...) , המקלדת של מקס, ועד לפלטה הצבעונית, שהיא לכאורה שחור-לבן, אך למעשה חמה בעולמה של מרי וקרה בעולמו של מקס (וכמובן יש לה רבדים סימבוליים נוספים).
לא בכדי, כשהתחלתי לחפש נושא לערב, ראיתי שרבים מסרטי הסטודנטים עוסקים באחר בנסיונות לנתח את האחרות שלנו, בפחד שלנו מהאחר, בנסיון לחלוק את האחרות שלנו, ובשאלה מי אנחנו – האני שאנחנו משדרים בדיבור? בפנים? האני שאנחנו מרגישים מבפנים?
במבחן הפנימי בעיני, כולנו אחרים. לא רק בגלל שאנחנו שונים זה מזה – נראים שונה, מתנהגים אחרת, בעלי רקע שונה.
גם אם שד מתעתע הילך עלינו קסם, למעשה כולנו נראים בדיוק אותו הדבר, אך נקלטים ברשתית כבעלי מראה שונה, עדיין נרגיש אחרים. עדיין כל מי שהוא זולתי, יהיה אחר ממני.
אנו נרגיש אחרים מכיוון שיש פער בין החוויה הפנימית שלנו לבין היכולת שלנו לשדר אותה החוצה.
לכן תמיד נכיר את עצמנו לפרטי פרטים, נהיה מודעים לניונאנסים של אישיותינו, ולנצח הזולת ישאר בעינינו סך כל אמירותיו, התנהגויותיו, הבעות פניו... לנצח הוא ישאר בעינינו פלקט,
האם פעם כאבה לכם הבטן מאד וניסיתם להסביר את חומרת הכאב לזולת?
"כואבת לי הבטן", אפילו , "כואבת לי הבטן מאד!", אולי גם העוויתם את הפנים. אבל תמיד נותרת תחושה של תסכול, האם באמת הצלחתי להעביר את החוויה שלי? דוגמא מוכרת יותר היא צבעים. האם ניסיתם פעם לתאר צבע מבלי להשתמש בשמו? הכאב, וגם הצבע הינם חוויות פנימיות. אנו מניחים כי הזולת חווה אותם באופן דומה לנו, אבל למעשה הכלי היחיד שלנו לוודא זאת הוא השפה. ומי אמר שהאדום שלי והאדום שלך הם אותו האדום?
מאידך, הכלים היחידים שעומדים בידינו בכדי להבין את הזולת נמצאים בפנים, הם סך החוויות שחווינו, הדברים שלמדנו, היכולות והכישורים שלנו... ועל כן, במידה מסוימת, נקודת היחוס היחידה שלנו לנורמליות היא אנחנו.
הדמות הראשית בסרטם של דניאל דימנשטיין ותום אפפל "ואהבת: או איך שושנה זליגמן הגיעה לגן עדן" מתחילה את הסרט כשהיא מרגישה נורמלית ומשדרת נורמליות, והיא מנסה לעזור לאחר אל מול היחס המזלזל של החברה. פתאום היא הופכת לאחר. יש פער בין הכוונה שלה לתוצאות מעשיה, השימוש המצויין בג'יבריש מדגיש את הפער הזה. התסכול מוביל אותה לרצוח את אותה דמות שממנה היא חושבת החל מסע ההתרחקות שלה מהנורמלי, וכאן היא הופכת לאחר אמיתי – לפושע, רוצח.
ההכרה שלנו כי אנו אחרים, מתחילה כבר בילדות, כאשר בתהליך הספרציה אינדבידואיציה מבין התינוק כי הוא ישות נפרדת מאימו. אני רוצה לדבר דווקא על החוויה של האם, ולהתבונן על סרטם של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי, "יללה".
איזו חוויה מחדדת את תחושת האחרות והבדידות אל מול העולם יותר מאשר החוויה שהילד שנשאת ברחמך, ואשר היה חלק ממך (פיסית) עד לא מזמן, הוא כעת ישות אחרת ממך, לא מובנת, אולי אפילו מפחידה, אשר מתנהת באופן לא צפוי, בשונה מהגדרת הנורמליות שלך, מהגדרת הנורמליות של החברה? האם זה האחר הפנימי שלך זוקף את ראשו? או שמא התינוק שבקע מרחמך הוא שונה, סובייקט בפני עצמו, וצריך לקבל את אחרותו?
כמעט כמעט לסיום, אני חוזרת לנסיונות שלנו לתקשר את אחרותינו.
ברור כי השפה היא כלי חלקי בלבד להעברת החוויה הפנימית שלנו. לוינס טוען כי הפנים הן, הן, הכלי שמאפשר לנו יותר מכל לחלוק את החוויה הפנימית שלנו ולייצר דיאלוג אמיתי שיש בו חמלה והקשבה. גם המדע טוען זאת במידה רבה, כשהוא מדבר על "נויירוני מראה" במוחינו, המתרגמים הבעת פנים של הזולת להזדהות רגשית.
מרי ומקס, גיבורי הסרט שנראה, יוצרים את הדיאלוג הזה באמצעות מכתבים, ללא הבעות פנים, מקס טוען בסרט כי "ההתנהגות של אנשים מבלבלת אותו". הוא לא יודע לקרוא את פניהם, הם אינם מצייתים לחוקים שהם עצמם כתבו, יש פער בין מה שהם אומרים למה שהם מתכוונים. לא בכדי אנחנו מוצאים סמלים שונים בסרט שמתייחסים לנושא השפה – משתי הטלוויזיות של מקס –אחת לסאונד ואחת לתמונה, דרך הפנטומימאי (לא אקלקל לכם...) , המקלדת של מקס, ועד לפלטה הצבעונית, שהיא לכאורה שחור-לבן, אך למעשה חמה בעולמה של מרי וקרה בעולמו של מקס (וכמובן יש לה רבדים סימבוליים נוספים).
לא בכדי, כשהתחלתי לחפש נושא לערב, ראיתי שרבים מסרטי הסטודנטים עוסקים באחר בנסיונות לנתח את האחרות שלנו, בפחד שלנו מהאחר, בנסיון לחלוק את האחרות שלנו, ובשאלה מי אנחנו – האני שאנחנו משדרים בדיבור? בפנים? האני שאנחנו מרגישים מבפנים?
דיברנו על כך שהשפה מוגבלת ביכולתה לבטא את החוויה הפנימית של האחר. האם סרט יכול לעשות זאת?
האם סרט יכול לעורר אמפטיה לאחר? לגרום לנו להבין משהו שלא הבנו?
אנחנו רואים כאן כמה מודלים לנסיונות לתקשר את האחרות באמצעות סרט.
חלק גדול מהסרטים משתמש בסיפור, או במטאפורה, ומשתמש בכלים הקולנועיים כדי ליצור בנו תחושת הזדהות עם הגיבור. הקולואוז אפ הוא כלי כזה, כיוון שהוא מתמקד על הפנים, שם אומרים לוינס והמדענים שנמצאות הרגשות.
דרך אחרת, ואולי קיצונית יותר להעביר את ההזדהות הזו היא באמצעות הכנסתינו לתוך עיניה של הדמות, שימוש בכלי הקולנועי שנקרא point of view”", כאשר המצלמה מייצגת את עיניה של הדמות, כמו בסרטה של ענת קוסטי, "בפתח ביתי" ענת מנסה (ובעיני בהצלחה רבה למדי) לחלוק איתנו את החויוה הפנימית – להראות לנו כיצד נראה העולם, כיצד נשמע העולם מבעד לעיניה של הדמות שלה.היא משתמשת בכל הכלים שעומדים לרש/ותה כדי לעשות זאת, מוסיקה, סאונד אפקטס, צבע, קומפוזיציה. הכל חוץ ממילים.
אלירן ביכמן, נוקט בגישה אחרת, אולי הגישה של מקס. מצד אחד הוא מדבר על הפער בין הפנים לחוץ, מאידך, את המחשבות שלו הוא מנסה לתקשר באמצעות מילים הנאמרות בקולו, ובאמצעות דימויים לא רציפים, שמייצגים את זרם התודעה שלו. ואולי החוויה הפנימית של אלירן היא חוויה מילולית.
אני מקווה שתהנו מהסרט מרי ומקס, אני מזמינה אתכם להתבונן עליו מתוך המחשבה על הכלים שיש לנו לתקשורת ולדיאלוג, מתוך האפשרות של חמלה לאחר ושל שיחה בין אני לאתה, ולא רק בין אני לזולת.
האם סרט יכול לעורר אמפטיה לאחר? לגרום לנו להבין משהו שלא הבנו?
אנחנו רואים כאן כמה מודלים לנסיונות לתקשר את האחרות באמצעות סרט.
חלק גדול מהסרטים משתמש בסיפור, או במטאפורה, ומשתמש בכלים הקולנועיים כדי ליצור בנו תחושת הזדהות עם הגיבור. הקולואוז אפ הוא כלי כזה, כיוון שהוא מתמקד על הפנים, שם אומרים לוינס והמדענים שנמצאות הרגשות.
דרך אחרת, ואולי קיצונית יותר להעביר את ההזדהות הזו היא באמצעות הכנסתינו לתוך עיניה של הדמות, שימוש בכלי הקולנועי שנקרא point of view”", כאשר המצלמה מייצגת את עיניה של הדמות, כמו בסרטה של ענת קוסטי, "בפתח ביתי" ענת מנסה (ובעיני בהצלחה רבה למדי) לחלוק איתנו את החויוה הפנימית – להראות לנו כיצד נראה העולם, כיצד נשמע העולם מבעד לעיניה של הדמות שלה.היא משתמשת בכל הכלים שעומדים לרש/ותה כדי לעשות זאת, מוסיקה, סאונד אפקטס, צבע, קומפוזיציה. הכל חוץ ממילים.
אלירן ביכמן, נוקט בגישה אחרת, אולי הגישה של מקס. מצד אחד הוא מדבר על הפער בין הפנים לחוץ, מאידך, את המחשבות שלו הוא מנסה לתקשר באמצעות מילים הנאמרות בקולו, ובאמצעות דימויים לא רציפים, שמייצגים את זרם התודעה שלו. ואולי החוויה הפנימית של אלירן היא חוויה מילולית.
אני מקווה שתהנו מהסרט מרי ומקס, אני מזמינה אתכם להתבונן עליו מתוך המחשבה על הכלים שיש לנו לתקשורת ולדיאלוג, מתוך האפשרות של חמלה לאחר ושל שיחה בין אני לאתה, ולא רק בין אני לזולת.
מרי ומקס
עוד סרטים שהוצגו באירוע:
"בפתח ביתי" של ענת קוסטי
עוד בנושא:
על "יללה" כתבתי פה.
ארט של "ואהבת" ועוד
על "האחר" במפלצות בע"מ
סרט הגמר של אוסי (2006)
תגובות
הוסף רשומת תגובה