שישה ימים לשידור: סאות'פארק, פופ ארט, טרי גיליאם ועוד

הסרט "שישה ימים לשידור" עוסק בתהליך הכתיבה וההפקה האינטנסיבית סביב ילדי פארק דרום:

אחד הדברים המדהימים שמתוארים בסרט הדוקומנטרי הזה, הוא שהסדרה נכתבת ומופקת בשישה ימים וזה כולל הכל. המשמעות היא שהסדרה נכתבת ומופקת במקביל!

(עוד בפנים..)

סאות'פארק זו הסדרה שהפכה טעם רע לטעם טוב גם ברמת התוכן וגם ברמת האנימציה.
בתוכן, טוב... זה ברור: גסויות, קללות, גזענות, הומופוביה, מורמונים ובעיקר שמרנות מעורבת בצביעות אמריקנית וישו, כולם עולים על המוקד מבלי להסתיר כלום.

מבחינת אנימציה סאות'פארק לקחו את הלואו-טק לשיאים חדשים: הדמויות בסדרה (לכאורה) לא מעוצבות והאנימציה (לכאורה) גרועה אבל בעצם הם עשו בית ספר לכולנו. הם הראו לנו שכשיש תסריט טוב אפשר ליצור מוצר שלם גם בהפקה כל כך לא מהוקצעת (לכאורה!). גם לבימוי הקולות יש תפקיד מאוד חשוב (עד כדי כך שלפעמים נראה לי שגם כתסכית רדיו זה היה עובד טוב) ואולי הכלל החשוב ביותר שניתן להפיק מהסדרה הוא שברגע שאתה עקבי, הקהל יתרגל להכל. מספיקות כמה דקות צפייה כדי להבין לפי אלו חוקים הסדרה עובדת ובעיקר לפי איזה חוקים היא לא עובדת.

מה הקשר בין קאט אאוט לסאטירה?
מבחינה אמנותית נראה לי שאת היסודות לחיבור בין סאטירה מופרעת לקאט-אאוט הניח טרי גיליאם שעשה את האנימציות למונטי פייתון. אבל עוד לפניו, נראה לי שהתשובה נעוצה בכך שה"פופ ארט", כזרם אמנותי שעסוק ב"ציטוט", אימץ לעצמו את הקאטאאוט (בצורתו הסטטית: הקולאז') ככלי ישיר לדיבור על תרבות תוך שימוש בתוצרי התרבות מהמוכן.
יש בכך גם הצהרה תרבותית-סאטירית לפיה ברגע שמשהו נהיה ל"אייקון" הוא הופך להיות נחלת הכלל (תספרו על זה לגלעד שליט).

הפיילוט של הסדרה: בקאט אאוט אמיתי