"איפה המדינה ואיפה החזון." -משינה
אלטנוילנד. שריאל קסלסי, בצלאל 2012
כל מה שבכוונתי לכתוב על הסרט לא סותר את העובדה שנהניתי ממנו ושהוא עשוי מצויין.
על פי הטקסט שנלווה לסרט (מצוטט למטה) הייתה לי תחושה שהסרט מתהדר בפוסט-ציונות כחנופה לפסטיבלים או לאנינות טעם אירופאית שאוהבת לשמוע על אכזבתם של יהודים ממדינת ישראל. "חויות כאינדבידואל בחברה הישראלית"? נו... מילא. לדעתי, הטקסט אינו באמת מייצג את הסרט. בסרט לא מצאתי פער בין אינדבידואל לחברה הישראלית. אני מתקשה להבין מה כן מצאתי שם. מהי אותה אכזבה, מהו אותו כישלון שהסרט כביכול מנסה להצביע עליהם מול חזונו של הרצל (שאני מודה, מעולם לא קראתי, אני מקווה שיוצר הסרט קרא).
התייעצתי עם כמה חברים בפייסבוק לגבי הסרט, איך הם הבינו אותו. מישהו טען שהם רומסים האחד את השני (רעיון שמופיע בסרטו של אורי קרנות מבצלאל "אבינו מלכינו"). הוא גם רמז ש"אלטנוילנד" הוא מראש אידאה ולכן כל דבר יהיה קטן לעומתה. גם די ברור מהסרט שהוא אינו פוסט-ציוני במובן שעוקר את החזון מעיקרו אלא מתעמת איתו ומנהל איתו דיאלוג.
השאלה שהכי הטרידה אותי היא האם השלט אכן מצביע על חזון גבוה או שהוא שלט עלוב, שבור, שמצביע לשמיים פשוט כי הוא התקלקל. אולי השלט נהיה ל"עגל זהב" ולא באמת מחכים שם לארץ חדשה אלא סוגדים לשלט שמצביע עליה? ואז השלט מצביע על שומקום בעצם, מעין "ירושלים של מעלה" שאין לה "ירושלים של מטה" (הכוונה היא לכך שהדרך למימוש אידאות עוברת דרך החיים, הקיום היומיומי הארצי).
ואולי זה בעצם סרט פוסט-פוסט-ציוני כי הוא טוען שלא משנה מה החזון אלא המימוש שלו.
מכל המחשבות שלי, זו הייתה המרכזית.
ופתאום הבנתי, שכל הדמויות בונות מגדלים מהמזוודות שלהן ולכן הן פאתטיות.
הדמויות נראות כמו חבורת עולים (לא מארץ מסויימת אלא ארכיטיפ) והמזוודות הן המטענים מהגלות שהדמויות לא מוכנות להרפות מהן. זה קצת מזכיר לי את הסרט "מאדאם טוטלי פוטלי" שם היא לוקחת את כל מזוודות חייה לרכבת שתוביל למותה. הדמויות האלו, שנושאות את הגלות איתן, מחכות לרכבת שלא תגיע. כמו הילד עם היד בצנצנת, הן לא מבינות שההרפיה ממשא העבר, כמו ההרפיה המסוימת מאידאה שלא מצביעה למשהו קונקרטי, הן תנאי הכרחי לכך שנגיע לארץ חדשה-ישנה.
במובן הזה אני חושב כולנו פוסט ציונים. כולנו מתמודדים עם מימוש וקיימות ופחות באידאות מהסוג שמסתיים ב-ISM.
זהו. אלה המחשבות שלי על הסרט. אם אתם הבנתם אותו אחרת אני אשמח לשמוע.
______________________________
* הסרט זכה מקום שני בפסטיבל אסיף 2012.
* הטקסט הנלווה לסרט:
אלטנוילנד. שריאל קסלסי, בצלאל 2012
כל מה שבכוונתי לכתוב על הסרט לא סותר את העובדה שנהניתי ממנו ושהוא עשוי מצויין.
על פי הטקסט שנלווה לסרט (מצוטט למטה) הייתה לי תחושה שהסרט מתהדר בפוסט-ציונות כחנופה לפסטיבלים או לאנינות טעם אירופאית שאוהבת לשמוע על אכזבתם של יהודים ממדינת ישראל. "חויות כאינדבידואל בחברה הישראלית"? נו... מילא. לדעתי, הטקסט אינו באמת מייצג את הסרט. בסרט לא מצאתי פער בין אינדבידואל לחברה הישראלית. אני מתקשה להבין מה כן מצאתי שם. מהי אותה אכזבה, מהו אותו כישלון שהסרט כביכול מנסה להצביע עליהם מול חזונו של הרצל (שאני מודה, מעולם לא קראתי, אני מקווה שיוצר הסרט קרא).
התייעצתי עם כמה חברים בפייסבוק לגבי הסרט, איך הם הבינו אותו. מישהו טען שהם רומסים האחד את השני (רעיון שמופיע בסרטו של אורי קרנות מבצלאל "אבינו מלכינו"). הוא גם רמז ש"אלטנוילנד" הוא מראש אידאה ולכן כל דבר יהיה קטן לעומתה. גם די ברור מהסרט שהוא אינו פוסט-ציוני במובן שעוקר את החזון מעיקרו אלא מתעמת איתו ומנהל איתו דיאלוג.
השאלה שהכי הטרידה אותי היא האם השלט אכן מצביע על חזון גבוה או שהוא שלט עלוב, שבור, שמצביע לשמיים פשוט כי הוא התקלקל. אולי השלט נהיה ל"עגל זהב" ולא באמת מחכים שם לארץ חדשה אלא סוגדים לשלט שמצביע עליה? ואז השלט מצביע על שומקום בעצם, מעין "ירושלים של מעלה" שאין לה "ירושלים של מטה" (הכוונה היא לכך שהדרך למימוש אידאות עוברת דרך החיים, הקיום היומיומי הארצי).
ואולי זה בעצם סרט פוסט-פוסט-ציוני כי הוא טוען שלא משנה מה החזון אלא המימוש שלו.
מכל המחשבות שלי, זו הייתה המרכזית.
ופתאום הבנתי, שכל הדמויות בונות מגדלים מהמזוודות שלהן ולכן הן פאתטיות.
הדמויות נראות כמו חבורת עולים (לא מארץ מסויימת אלא ארכיטיפ) והמזוודות הן המטענים מהגלות שהדמויות לא מוכנות להרפות מהן. זה קצת מזכיר לי את הסרט "מאדאם טוטלי פוטלי" שם היא לוקחת את כל מזוודות חייה לרכבת שתוביל למותה. הדמויות האלו, שנושאות את הגלות איתן, מחכות לרכבת שלא תגיע. כמו הילד עם היד בצנצנת, הן לא מבינות שההרפיה ממשא העבר, כמו ההרפיה המסוימת מאידאה שלא מצביעה למשהו קונקרטי, הן תנאי הכרחי לכך שנגיע לארץ חדשה-ישנה.
במובן הזה אני חושב כולנו פוסט ציונים. כולנו מתמודדים עם מימוש וקיימות ופחות באידאות מהסוג שמסתיים ב-ISM.
זהו. אלה המחשבות שלי על הסרט. אם אתם הבנתם אותו אחרת אני אשמח לשמוע.
______________________________
* הסרט זכה מקום שני בפסטיבל אסיף 2012.
* הטקסט הנלווה לסרט:
The film is a subjective interpretation of the utopian novel, "Altneuland" writen by theodor herzl. By using a surrealist allegory, the film tries to deal with the collapse of Herzl's dream and seeks to emphasize the sense of absurdity and instability of my personal experience as an individual in the israeli society.
*השווריל של שריאל 2013:
* וזה סרטון שאני עשיתי לתחרות של משרד התרבות בנושא ציונות, שגם הוא עוסק בשינויים שצריך לעבור כדי לממש פנטזיה אוטופית:
תגובות
הוסף רשומת תגובה