תפרים - רעות בורץ

זהו סרט הגמר של רעות בורץ מהמחלקה לאנימציה בצלאל (2012). הסרט נעשה גם תודות לניר פילוסוף.











אני מודה שאני פספתי את העניין של התפרים והעובדה שהכנפיים לא קוצצו אלא הוחבאו בתוך הגוף: מעין אקט מרדני פנימי בגיבוי האמא. כששאלתי את רעות על כך זה מה שענתה לי:

"הכנפיים באמת לא מקוצצות, הן חבויות. תפורות פנימה אל תוך הגוף, כדי שלא יראו אותן, אך כפי שאנו רואים בסוף הסרט - הן עדיין שם. רק רוצות לצאת.
פחדתי שיחשבו שהכנפיים הן קלישאה, אבל לא ראיתי את הסרט בלעדיהן. ידעתי שאם יש מוטיב אחד שאני ממש רוצה בסרט וחזר גם בכל השיחות שעשיתי עם חוזרים בשאלה, זה הכנפיים.

עוד משנה ב' בבבצלאל ידעתי שאני רוצה לעשות סרט שידבר על דת ועל חופש. בעיקבות כמה מיקרים שקרו לאנשים בסביבה הקרובה אלי  החלטתי לעשות סרט דווקא על התדרדרות לסמים בעקבות חזרה בשאלה וחוסר קבלה מהמשפחה. כשהתייעצתי עם מרצים בבצלאל השאלה הראשונה הייתה למה באנימציה? חשבתי על זה והבנתי שהם צודקים. אם כבר יש לי כזה מדיום פנטסטי אני צריכה לזרום איתו. קישקשתי במחברת כמה סקיצות וסקיצה אחת ממש משכה אותי - אמא יושבת ותופרת את הגב של הילדה שלה.
מסביב לסקיצה הזו התחלתי לבנות את כל הסיפור, שעבר גילגולים מכאן ועד הונלולו, עד שבסוף שנה ג' סיימתי עם סטוריבורד שלם, עיצובי דמויות והתחלה של אנימטיק. בשלב הזה נכנס לסרט ניר פילוסוף, שעזרתי לו עם סרט הגמר שלו בשנה שעברה. ביחד בנינו את הארט של הרקעים והתחלנו לעבוד על אנימציה. בשלב מסויים, חודשיים לפני הסוף, ראיתי שאין מצב שאנחנו מספיקים לסיים את הסרט כמו שאני רוצה אז צירפתי חברים טובים שעזרו לצבוע.

תוך כדי העבודה על הסרט דיברתי עם המון יוצאים בשאלה וחרדים בעבר ובהווה. דיברתי עם הורים לילדים, עם מתבגרים, עם מבוגרים. לקראת אמצע העבודה על האנימטיק, ושיחה עם ראש המחלקה, הבנתי שהסרט הוא לא רק על הסיפורים האלה שאספתי בדרך, הוא בעצם הסיפור שלי - הקושי שלי להיות מי שאני מול החברה, מול המשפחה, מול המורים.
התגובה שהכי הדהדה בי אחרי ההגשה והביקורות הייתה שהצלחתי להציג את שני צידי המתרס ולהביא מערכת יחסים מאוד עדינה בין האמא לבין הבת.
מה שעוד היה מעניין בביקורות ועכשיו גם בהפצת הסרט, זה לראות איך כל אחד מפרש את הסרט בצורה אחרת ומזדהה עם הילדה ממקום אחר.
היו כאלה שראו בזה חוויה של חוסר יכולת לשחרר אהוב מת, היו כאלה שהזדהו עם הילדה בגלל נטיות מיניות שונות וההרגשה שהם לא יכלו להיות עצמם בחברה שלהם, היו כאלה שדווקא ראו בזה חיבור לדת אבל לנצרות או איסלאם.

בסופו של דבר, אני אישית כבר לא יכולה להסתכל על הסרט, אחרי כל כך הרבה זמן עבודה עליו, אבל הפידבקים החיוביים והמרגשים גורמים לי להבין למה עשיתי אותו. ואני רק מקווה שכשהבן שלי (בן ה4 וחצי) יגדל, יהיו לי הכוחות לתת לו לבחור את הכיוון שלו ולעשות את הבחירות שמתאימות לו."

תגובות