למה פו הדוב

סרט השנה שלי באנימציה 2011
נכתב במסגרת סיכום שנה של אתר "הפנקס"




כמו ב"צעצוע של סיפור 3" כריסטופר רובין גדל וזה קצת מלחיץ את חבריו הדמיוניים. שלא כמו ב"צעצוע של סיפור 3" הם משליכים את חרדות הנטישה שלהם על מפלצת דמיונית ויוצאים להלחם בה. הסרט פו הדוב 2011 נקרא "פו הדוב". בלי תוספות, בלי "שובו של פילנפיל" או "נקמתו של ינשוף". פשוט "פו הדוב". אחרי שנים של יתר-מיתוגיות של הדוב השמנמן שהובילו בין השאר להמצאת דמויות מכוערות במיוחד (טיגר בתלת מימד בסדרת הטלויזיה) וסיפורים מיותרים ומופרכים (כמו ההבאה לחיים של הפילנפיל שכל יעודו המקורי היה להיות פנטזיית-אימים) החליטו ב"דיסני" לחזור ולקרוא בספר. כוונתי היא בכמה מישורים: לחזור לאנימציה קלאסית, לחזור לעיצוב הרגיש ולנוכחות של הטקסט בעלילה, להשאר ביער מאה הדונם, להפקיד את אנימציית הדמויות בידי האנימטורים הבכירים ביותר ובעיקר, לראות איזה סיפורים מהספר המקורי עוד לא עובדו לאנימציה.
בדיסני מצאו כמה סיפורים כאלה ורקחו מהם סרט, שלראשונה זה הרבה זמן לא מנסה לחנך אלא פשוט לספר סיפור דרך דמויות. אין פה טריק מיוחד בסרט, רק עלילה קצרה ומתומצתת שמתארת את ההתמודדות של הדמויות עם העלמותו של כריסטופר רובין.

הבחירה לא הייתה כל כך קשה, אלא בעיקר עצובה. עצם זה שסרט "רטרו" הוא אחד הטובים השנה, מהווה תעודת עניות לעולם האנימציה המסחרית. קיבלנו השנה מעט סרטים טובים, הרבה שאריות מחוממות ומעט נשמה. כנראה שזה כוחו של "פו הדוב" החדש: לא באיכות הסרט כמו בערכים שהוא מייצג לתעשייה מבולבלת. תעשייה, שלאחר כמה שנות שלטון איכות של פיקסאר, שוב מוצאת את עצמה מחפשת רוח חדשה ויצירתית לבידור משפחתי.

ועוד משהו לסיום: כשאתם צופים בסרט, חכו לסוף הכתוביות. הפתעה קטנה.



תגובות