דלג לתוכן הראשי

הרהורי תשובה באנימציה


כבר חמש שנים שאני מתפרנס מאנימציה. כבר יותר משלושים שנה שאני נהנה מצפיה באנימציה. לפעמים אני חושב "למה אני מתכוון כשאני אומר שאני 'אוהב אנימציה'?" מה מבחינתי נמצא בקטגוריה הזאת.
שאלו פעם מבקרי קולנוע איזה סוגי סרטים הם אוהבים\לא אוהבים, אז שניצר (מעריב) אמר שיש ז'אנר שהוא לא אוהב: "אנימציה." וזה חידש לי משהו. שאנימציה היא ז'אנר. כלומר, זה סותר כל תפיסה רגילה של מהו ז'אנר. הרי סרטי אנימציה הם מגוונים ושונים. יש מערבונים, יש קומדיות, יש סרטי מלחמה ודוקומנטרי אפילו. ועדיין, יש בזה אמת. כי עם כל השוני בין הסרטים יש אנשים שאוהבים "אנימציה". ואני אחד מהם. אני הולך (הלכתי) לאגף אנימציה בספריות הוידאו. אני מחפש אנימציה באינטרנט ולא כי זה המקצוע שלי. להפך. בגלל זה הלכתי ללמוד אנימציה.
ועדיין, בשנים האחרונות אני מסתכל לפעמים על סרטים מסוימים ושואל את עצמי: אני צריך לאהוב את זה רק כי יש לי תגית "אנימטור"?
אז לא.
ועדיין זה כואב.
זה כואב כי תמיד הרגשתי שבאמנות הזו יש אחווה מסוימת שמדביקה את העוסקים בה באיזשהו קשר חברי. אמנות של משוגעים לדבר. שברור להם גם מהו אותו "דבר". ומהי האיכות של אותו דבר.
אז מה קרה? כמה דברים קרו. זה שהיום כולם יכולים לעשות אנימציה לא מפריע לי בכלל. להפך. זה שכולם יכולים לעשות אנימציה גרועה? אני יכול לחיות עם זה. הבעיה מתחילה כשאני מרגיש מרומה. והכוונה היא שאותו דבר שעמד בבסיס האמנות הזו, נעשה לאלמנט זניח. כמו אבן במרק אבן. ומהו המרכיב הזה? אולי כמו שאנשי דיסני אמרו: "אשליית החיים". החיים, במובנם הרחב. לא רק עכברים מדברים, אלא אותה נשימה שאפיינה סרטים רבים. משהו מאוד אנושי שעמד מאחוריהם. תמיד נסיוני, תמיד חי.
אבל הי! הטכנולוגיה השתנתה. השפה השתנתה. היחס לקולנוע ולדמויות שונה היום. החיים השתנו ואיך שאנחנו תופסים אותם. כמו ששמתם לב אולי, אני לא שם פה הרבה סרטי תלת-מימד וזה לא בכוונת זדון. אחד האמנים האהובים עליי כיום יוצר בתלת. אבל אני חושב שזה נובע משתי סיבות: הערצת טכנולוגיה שקיימת אצל יוצרי תלת מסוימים שבאה על חשבון דברים אחרים, והעובדה שתלת גרוע נראה יותר רע מדו גרוע. כי דו גרוע יכול עדיין לרגש. תלת גרוע לא עובד. פשוט לא עובד. ותקנו אותי אם אני טועה.
קחו לדוגמה את פורום אנימציה בתפוז. הוא הפך בזמן האחרון ל"פורום אנימציה ותלת מימד". למה? האם הגיוני שיקראו לו "פורום אנימציה ופלסטלינה"? אי ההבדלה הזו בין טכניקה, במובנה החומרי, לבין אמנות מעיד על כשל תפיסתי, לתפיסתי. כי תלת מימד, לפי הנושאים העולים שם, לא מעלה דיונים על אקספרימנטים במדיום החדש כמו מה משמעות תנועה, משחק בתלת מימד אלא איך מרנדרים? איך עושים שיידים ועוד דברים. טכניקה ולא מהות.
את אותו זיק אמנותי שגרם לי להתאהב באמנות הזאת אני פוגש לא מעט סביבי דווקא. כמובן, רק בסרטי סטודנטים. כי מי עושה סרטים אחרי שהוא מסיים את הלימודים? מעטים. אבל זה מעיד על כוח שיכול להמריא עם שיח רציני על עשיית אנימציה איכותית. על הרחבת קהל היעד. וזה חלק ממה שאני מנסה לעשות פה. ואני רואה מודעות גוברת לצורך בכך, כמו באיגוד שמיוסד בימים אלה.
אז יש אופטימיות ופסימיות וזו תקופה של חשבון נפש. אז אני מנסה בכמה סעיפים לעשות חשבון נפש אמנותי-מקצועי. והנה הם לפניכם, חטאי האנימציה שלי לשנת 2011:


1. פלאש
פלאש הוא תרופה עם תופעות לוואי. מדובר בתוכנה שאמנם מספקת פרנסה להמוני אנימטורים, ואני ביניהם, ושהוזילה עלויות בצורה דרסטית ואיפשרה יצירת תכני אנימציה קלילים לאינטרנט. אבל היא יצרה סגנון עיצובי ושפה אנימטיבית שבה התוכנה מורגשת בכל פריים על חשבון האנימטור. זה מתחיל בעיצובים אחידים, ממשיך בתנועות MOTION TWEEN חלקות מדי ומסתיים בפלטות צבעים זוהרות. לכאורה, זו אשמתינו האנימטורים. אבל רק לכאורה. זו לא תוכנה לאנימציה.
2. עיצובי דמויות

[cartoon_silhouettes.gif]
משהו השתבש. אנימציה מאז הולדתה שמה את הדמויות במרכז. אך קרו כמה דברים: הוליווד ויתרה על סיפור וויתרה על דמויות ובחרה באפקטים. הדמויות נהיו קיצוניות בשפת התנועה שלהן ובאפיון שלהן. הדגש על ניואנסים ואסתטיקה הוחלפו בעיצובים פשוטים ומזוהים. אני שם לב שכשאני בא לעצב דמות אני שואל את השאלות הלא נכונות. דמות היא יחידה אחת קוהורנטית ולא אוסף של איברים שנדחסים לקומפוזיציה מזוהה וזכירה.
לוני טונז העיצוב החדש

3. הבעות

זו אחת הבעיות הקשות ולדעתי המהותיות. בלי הבעות אין רגש. אני חושב שמדובר בהשפעות מאנימציה יפנית שרחוקה מניואנסים כרחוק יפן ממערב. התפיסה לפיה הבעה היא אייקון רגשי, אמוטיקון כמו זה שנמצא במסנג'ר, גורמת לייצור הבעות שהן "רציונליות" ולא "רגשיות". שמעובדות כסימן על-ידי המוח ולא על-ידי הלב. כשאנחנו רואים את דורה מחייכת, האם אנחנו מרגישים שהיא שמחה או יודעים שהיא שמחה, כי קראנו את הפה שלה כמו תוית על מוצר?
4. תקשורת
כמו שהקולנוע הישראלי עשה דרך ארוכה בשנים האחרונות מקולנוע אמנותי, פוליטי ומנותק לקולנוע שפונה להמונים, במובן הטוב של המונים, הגיע הזמן שנבין שאנימציה היא לא אמנות לאנימטורים! השאיפה צריכה להיות פניה לקהל רחב שלא בא מהתחום. אולי ככה העשיה תצא מהנישה של פרסומות וסרטי תדמית ותיצור קהל שיסכים לתמוך ולממן יצירה כזו.
5. רפרנס מהמציאות
האינטרנט גורם להצפה של דימויי אנימציה. כל יוצר חדש, כל שפה עיצובית ישר נטמעת בעולם הדימויים שלנו. על חשבון מה? המציאות. אנחנו יוצרים אנימציה מתוך רפרנסים אנימטיביים קיימים. אנחנו יודעים איך נראות סדרות פלאש, איך נראים סרטים אישיים רגשניים, ראינו כבר הכל. קוראים לזה "אינטרפרטציה לאינטרפרטציה" פרשנות לפרשנות. מישהו פירש את המציאות ואנחנו מפרשים את הפרשנות. החזרה למקורות היא, אם כן, החזרה למציאות. רישום קלאסי מהתבוננות? אולי.
6. פנטזיה
זה נושא רחב מאוד. אבל במשפט קצר: מהי פנטזיה? מה הופך את עולם הדמיון לאטרקטיבי? אפשרויות האלימות שבו, שלא מקובלות בסרטי לייב? סטיות של פינגווינים? איזה תוכן חדש בא לעולם מהיכולות שלנו לייצר דימויים שאינם יומיומיים?
7. ילדים
ילדים נתפסים לדעתי כמקור פרנסה לאנימציה במקום קהל יעד מספר אחד. האם אנו רואים שליחות ביצירת סרטים לילדים? האם אנחנו מתחשבים בהם, בצרכים שלהם, בהומור שלהם? ישנן הרבה בעיות בתחום אבל אתן דוגמה למשהו שהפריע לי מאוד: ב"שרק 2" יש בדיחה שבה רואים שפינוקיו לובש תחתוני נשים. יוצרי הסרט הצליחו להצחיק את ההורים לכמה שניות ובאותו זמן לעוות את פינוקיו ולהוציא אותו סוטה. ואסור לשכוח! ההורים גדלו על פינוקיו אחר והם צוחקים עליו, לילדים שלא ראו את פינוקיו של דיסני ולא ראו את סידרת הטלויזיה יש רק פינוקיו אחד: זה שלובש תחתוני נשים. על מי הבדיחה היא עכשיו?
8. אנימציה  מקומית
אוניברסלי או מקומי? "הערת שוליים", סרט על שני חוקרי תלמוד באוניברסיטה העברית זכה ב"קאן" על תסריט. אודי לאון אמר על זה: "מקומי זה אוניברסלי" (לא במילים האלה). אולי זו אמירה חריפה מדי. אולי יש הרבה אפור באמצע, ועדיין, במה האנימציה שלנו היא מקומית? מה מעיד עליה שהיא נוצרה באקלים מסוים, מרקע תרבותי מסוים? מה הופך אותה לשלנו?
9. פני הדורה כפני הכלב- אחריות הורית
לסיום, כהורה. האם אנחנו מחנכים את הקהל הביתי להעריך יצירה איכותית? לפני כמה ימים הבן שלי ראה "מכוניות" של פיקסאר בטלויזיה וביקש להעביר ערוץ. וזה אחרי שפעם הוא אהב את הסרט מאוד. האם הוא מבין שזה, יחסית, סרט גרוע? האם יש אפשרות לחנך את קהל היעד שלנו הנוכחי והעתידי להעריך איכות? אני מקווה מאוד שכן. ואני סומך על הילדים יותר מאשר על עצמי בקטע הזה. דורה היא דוגמה לכמה בעיות שהעליתי כאן, אבל בנוסף היא יוצרת אשליה של אינטרקטיביות. היא שואלת שאלה, הילד לא עונה והיא מתייחסת אליו כאילו הוא ענה. יש עכשיו יותר ויותר סדרות לילדים שחושבות שאפשר לרמות ילדים. והילד מבין מזה שמישהו עובד עליו. ושהדמות הזו, שמתחזה להיות אינטרקטיבית, היא סתם עוד תוכנית טלויזיה שנתנו לו לראות.

שתהיה שנה טובה ויצירתית. אמן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…