דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט, 2011

מהתחלה- ספיידרמן, רנגו והקונפליקט המזרח תיכוני

קשה להיזכר מתי התחילה לדעוך היצירתיות של הוליווד. אנחנו נמצאים בשנה שבה יש הצפה של סרטי המשך או רימייקים או פריקוולים. כאילו מיותר לבזבז את הזמן על סיפורים חדשים כי : 1) אין כאלה. 2) למה חדש כשיש ישן שכולם אוהבים ומכירים?
ובכל זאת משהו מוזר קרה עם ספיידרמן. כמה שנים עברו מאז הסרט הראשון? 9? והנה שוב מגיע הסרט הראשון! עם הסיפור מההתחלה!
2002: טובי מגוואייר
2011: אנדרו גארפילד:

זה קרה לבאטמן ולסופרמן. פתאום אחרי שכולם סיפרו את ההתחלה שלהם, בא ספידרמן ומספר שוב את ההתחלה. למה? מאזוכיזם לשמו?

כשראיתי "רנגו" השבוע קבלתי תשובה. "גיבור צריך קונפליקט" הוא אומר בתחילת הסרט. כבר לא מעניין לפתור קונפליקטים, אלא לחוות אותו שוב ושוב. כמו תסביך פסיכולוגי. כי הרי מהם הקונפליקטים של הדמויות? מה שקורה להם ממש בהתחלה. ספידרמן תמיד עסוק במתח סביב עצם זה שהוא קיבל כוחות. באטמן בודק תמיד את צדדיו האפלים וההליכה על הגבול, והכל היה שם, מהשניה הראשונה. האימג' שמאפיין אותם הוא כמעט הראשון: העקיצה של העכביש, הרצח של ההורים. והאמת, יש בזה הגיון: התרה של קונפליקט היא תמיד מלאכותית. ואילו…

זמן להרפתקה! וקצת סוכר...

לפני כמה שנים נתקלתי בוידאו ההזוי הזה ("הורדתי ריקוד חדש מהאינטרנט בעזרת מדיטציה!"). מה שלאחר מכן הפך להיות סדרת אנימציה בקרטונטוורק. הסדרה עוסקת בילד וכלבו המדבר ומשנה הצורה שחיים בעולם הרפתקאות עם הומור מיוחד.

זה הבלוג של הסדרה שכולל גם תהליכי עבודה כמו אנימטיקים סטוריבורדים והמון עיצובי דמויות.
http://adventuretimeart.frederator.com/
מעניין לראות התנהלות של סטודיו בייצור סדרה כזו.

ולמטה מצורף המדריך "איך לצייר את גיבורי הסדרה". אני נורא אוהב את המדריך הזה כי הוא מצד אחד נותן חופש לציור הדמויות ומצד שני מגדיר מהם הגבולות. לדוגמה: הידיים יכולות להתארך מאוד אבל המרפק צריך להיות מצוייר בצורה מסוימת. שווה להראות!

20 שנה לסימפסונז- השוואת אנימציה

ההשוואה בין הפתיח הישן לחדש. ראיתי את זה בcartoon brew.
כל כך הרבה השתנה, הקו, החיות של הדמויות. שימו לב לציורי התקרה ברקע, איך הם חופשיים בפתיח הראשון. והכי עצוב: המבט של מארג'. יש לה מבט של :" אני עושה את זה כבר 20 שנה, אני חייבת הפסקה אבל צריך להביא לחם הביתה!".



ערב חג - שמרית אלקנתי

אמנם היא עובדת כיום כמאיירת מוכשרת אבל את פרויקט הגמר היא עשתה באנימציה. הסרט נועד לצפייה כרצף אקראי של קטעי אנימציה קצרים שמופיעים רנדומלית. אבל זה VIMEO. מה אפשר לעשות?
מת על הקו\כתם שלה.

הפליקר שלה:

על "יללה" של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי

HOWL, סרט הגמר של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי. בוגרי בצלאל 2011
"יללה" הוא סרט מאוד מרשים. הוא מבוים יפה, הוא מתוסרט יפה, הוא מעוצב יפה ומונפש יפה. לא זכור לי סרט בוגרים כל כך "נכון" כל כך סגור ומקצועי.
ניתוח אחר כך.


ועכשיו ניתוח, שאולי נועד להסביר למה עם כל היופי של הסרט אני מרגיש מרוחק ממנו רגשית.
הסרט הוא מאוד אוניברסלי, מה שבא לידי ביטוי בעיצוב הנטרלי שלו וגם בשם הסרט, באנגלית, ללא רמז לעברית. קוסמופוליטי. המקום הוא שומקום, אזור אורבני כללי. אולי חוץ מהרמז לדוד שמש, שמאפיין גגות ישראלים.
בסרט יש ייצוג לשני מתחים קיומיים: בין אם ובנה ובין התרבות לפראיות. המתח שבין התרבות לפראיות מתבטא בעיקר בחלום האם. שם אנחנו רואים את הילד כאדם פראי הרוקד ביער עם זאבים. משהו בה, עמוק, נמצא דווקא ביער, היער שתמיד מאיים על התרבות, על האורבניות, שהינה דומיננטית בסרט. יש פה גם רמז למקור ה"עיוות" של הילד: הפראיות קיימת באם, אבל היא מודחקת, ובאה לביטוי בילד. אותה אסתטיות של החלום קיימת גם בעולם שמעבר למלונה. המלונה היא נסיון לביית את הפרא, כמו הבית, כמו האורבניזם כולו, אבל ה…

התנ"ך שאינו נגמר לגלקסיה- מחשבות ואסוציאציות.

יש משהו מיוחד שמשותף ל"המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" ,לתורה ול"הסיפור שאינו נגמר". והוא, ששלושתם לא הם. המדריך לטרמפיסט שאנחנו קוראים הוא לא המדריך לטרמפיסט אלא סיפור על אדם שאיכשהו קרא את המדריך לטרמפיסט (אבל על שני הספרים מאחורה כתוב "בלי פאניקה"). גם הסיפור שאינו נגמר עוסק בעצם בילד שקרא ונשאב לתוך הסיפור שאינו נגמר, שחיצונית נראה כאותו ספר שהקורא מחזיק בו (איור שני נחשים עם זנב האחד בפה השני). המוזר הוא שגם התורה לכאורה אינה "התורה" המוזכרת בתורה. אלא סיפור על היווצרותו של עם שקיבל את התורה. אז מהי "התורה האמיתית", אם כך?
בסיפור שאינו נגמר יש כמה רבדים. ישנו "סיפור" וישנה "מציאות". ע"פ אמצע הספר (והסרט למי שראה) תפקיד הסיפור הוא לחבר את העולמות. מתוך ההזדהות עם הגיבור. הסיפור כמעשה אמנות, יכול לגרום ליציאה מגבולות פנטסיה שכידוע, אין לה גבולות. אני חושב שאותו דבר קורה עם התורה. הרי היא סוג של דיאלוג עם עולם, שע"פ רבי נחמן נוגע-לא נוגע עם עולמינו. עולמה הוא אינסופי אבל עם גבולות. ואנחנו, האדם בעל הידיעה, נמצא מע…

חלומות של טבריינים, הסטוריה ואיגוד

פרויקט גמר מבצלאל מלפני שנה. שתי סטודנטיות,דנה מנור כהן ומיכל קרסו, ריכזו את המרצים לאנימציה, מותיקי התחום בארץ, לשיחה על אנימציה. את השמעהן הנפישו לפי האופי של כל אחד ואחד מהם.
זה מזכיר לי, שוב, שיחה שהיתה לי עם אנימטור אחד, שלמעשה יש פער דורי עצום בישראל: יש פה ותיקי אנימציה וצעירי אנימציה אבל בינהם יש חור. כאילו דור ביניים לא ממש קיים. יכול להיות שזה בגלל הקפיצה הטכנולוגית שקרתה בשנים האחרונות שאיפשרה ליותר אנשים לגשת לתחום. בכל מקרה זה יוצר מצב שבו מבחינה הסטורית אין פה רצף משמעותי של יצירה. אולי זה ישתנה מעכשיו.
ועוד נקודה: איפה האנימטוריות? אין כאלה?


כלך יפה רעייתי ומום אין בך

מום ותמימות ע"פ "צינורות" של אתגר קרת
לא במקרה הסיפור "צינורות" הוא גם שמו של הספר של אתגר קרת.
הכל מתחיל מילד חריג שמסווג כ'קשה תפיסה' בגלל שהוא לא רואה בעיה בקיומו של ילד בלי אוזניים במבחן אבחון פסיכולוגי. השאלה ששואל אותו המאבחן היא זו שפותחת אותנו לעולם חדש: המאבחן שואל: "מה לא בסדר בתמונה?" והילד הפוסט-מודרני וקשה התפיסה מסרב להכיר בכך שילד בלי אוזניים הוא "לא בסדר". קרת גם מדגיש לנו שזה לא שהוא לא ראה שאין לילד אוזניים, אלא שזה לא נראה לו "לא בסדר".

הנחות היסוד בעולם הדימויים (הציורים) לגבי מה בסדר ומה לא בסדר פולש מהר מאוד לעולם האמיתי: הילד שמגדיר ילדים חסרי אוזניים כ"בסדר" הוא, כמותם, "לא בסדר" ואילו המנהל של המפעל הוא "בחור מבריק, אם היית מראה לו תמונה של ילד בלי אוזניים, היה עולה על זה חד שתיים." ההקבלה הזאת יוצרת משמעויות מטפוריות: ילדים בלי אזניים הם פריקים, ציפורים משונות משום שאינם תואמים לאיזה אידיאל אסתטי שבני האדם יוצרים להם (מה שמזכיר לי, ותסלחו לי על הציטוט, את הגריפין מ"…

פסטיבל אנימיקס 2011

כאן למטה נמצאת התוכנייה של הפסטיבל לאנימציה וקומיקס (זהו, אין אתר השנה?) שיתקיים בסינמטק תל אביב מה-16 עד ה20 לאוגוסט. אני אהיה שם קצת כדי למכור את ספר הקומיקס שלי ושל אורי יהל "רשמים רישומים" שכתבתי עליו קצת פה. הרגשות שלי כלפי הפסטיבל מעורבים. פעם הוא היה מדהים, לפני האינטרנט היו מגיעים סרטים מסוגים שונים ועוד בפילם שלא הייתה דרך אחרת לראות. היום, או לפחות בפעמים הקודמות, הופיעו יותר מדי סרטים שהיו בעצם עריכת DVD פיראטית של סרטונים (או חלקי סרטים) סביב נושאים. ועל זה נלקח תשלום של כרטיס מלא. זה בזיוני ואני מקווה שהשנה זה לא יקרה. כדי לראות סרט אנימציה בסינמטק לא מספיק שהמסך יהיה גדול. צריך גם כבוד לאיכות הטכנית וכבוד ליצירה. לחתוך חלק מ"דמבו" ולהקרין במסגרת "סרטים על חיות" זה פשוט לא שייך ולא מכבד את אמנות האנימציה. מה נראה לי מעניין השנה?
שעה פנטסטית (עמוד 31) דוקומציה (26) וכמובן סרטים חדשים מהעולם (23), הקוסם של סילבן שומה (סרט מרהיב אבל מדכא וממש לא שלישיית בלוויל) וחתולו של הרב (15) שאני מת לראות. חוץ מזה יהיה אסיף שבו הייתי פעם אחת בעבר. זה מעניי…

לב הימים

סרט חדש של תמר אבינר בוגרת בצלאל. סרט רחוק מלהיות מושלם, בעיקר הפסקול (דבר שתמיד אפשר לשנות) שנשמע קצת כאילו הוקלט מהרדיו. אבל הדימויים שנוצרו בפלסטלינה על שולחן אור, יפהפיים רוב הזמן והאנימציה גם היא עשויה טוב, רוב הזמן. אז יש נפילות פה ושם כשרואים את ההדבקה באפטר, אבל כמו שאומרים: "פרויקט גמר הוא לא סרט ראשון אלא תרגיל אחרון". הבעיה היא שיותר מדי סטודנטים לא עודים סרט ראשון אחרי הפרויקט גמר. אולי נצא על זה לרחובות? מבחינתי, כדתי שצופה בסרט של מישהי מבית דתי הסרט הוא מאוד "קריא" יחסית. יש בו מסע נשי, לויתן שהוא סוג של רחם, פרפרים, מים, גאולה. המלצה שלי: שימו שיר רגוע שאתם אוהבים ותצפו בסרט בלי קול. לא להעליב אבל זה פשוט לא מוצלח כמו שזה כרגע.
בהצלחה בהמשך, תמר.


(איך קוראים לזה? קלאסית או סטופמושן? שאלת טגינג טפשית)
זו עבודה שתמר עשתה ל"ארמדיל" בגליון בנושא בית:

מריחות כפילויות וגימיקים באנימציה

בלוג חדש אוסף פריימים מיוחדים באנימציה, פריימים מרוחים שלא שמים לב אליהם בדרך כלל תוך כדי צפייה בסרט. שווה לנסות בעצמכם לפעמים. בספר animator survivls kit (ששמתי גם בדף עזרי האנימציה) מסביר ריצ'רד ויליאמס איך אפשר להשתמש ברמאויות הקטנות האלה כדי להדגיש תנועה או להחליק אותה כשצריך.




פינוקיו- סרט אימה לילדים

אחת הסצנות הכי מפחידות בפינוקיו. ללא אפקטים, רק פסקול. נהדר ומצמרר.
אז תזכרו, ילדים:  לא שותים! לא מעשנים! ולא משחקים סנוקר!

ממש חסידי אומות העולם.