דלג לתוכן הראשי

לפרום את הפלונטר

איזה סרט מתוק. ומאוד לא פשוט לעשות אותו. דיסני נכוותה ברותחין בנסיונות שונים (ומשונים) להשיב לעצמה את תהילת העבר. הרבה מהסרטים האחרונים בכלל לא ראיתי. המשבר האחרון שלי היה "לילו וסטיץ'". אחריו "אחי הדוב" היה שאריות מחוממות של מלך האריות (וסרט די אלים  כשנסיתי לראותו שוב..) נקודת המפנה מבחינתי היא "מכושפת". דיסני החליטה לעשות כמו "שרק" ולעמוד מול המיתוס שהיא עצמה יצרה. אבל איך עושים את זה בלי להיות ציני? איך עושים את זה בלי למחזר? ובעיקר, מה המשמעות של אותם סיפורי אגדות בדורינו?
אז "מכושפת" ניסה להתמודד עם הציניות ועשה את זה די יפה. אבל עדיין זה היה סרט לייב. זו הייתה אגדה מודעת לעצמה. שמתרחשת בעולמנו. "פלונטר" הוא נסיון ראשון לחזור אל העולם המצויר (הנסיכה והצפרדע?! שאני לא אתחיל אפילו), לחזור אל סיפור האהבה, אל האגדה, ולא לצאת טמבל. למה זה עבד? אני אנסה להתייחס לזה פה.
ברשותכם, אתחיל בנושא שולי לכאורה. הרעה.


הרעים של דיסני תמיד היו מבחן לאיכות הסרט. הרבה פעמים הרעים היו הדמות האיכותית והמורכבת ביותר. (וזה, דרך אגב, אחד הכשלונות הגדולים של "מכושפת"). "אמא גותל" היא רעה נהדרת מכמה סיבות. קודם כל: יש לה שיר נהדר!



דבר שני: יש לה מניע. והמניע הזה הוא קמאי. הרצון לשמר את הנעורים (על המשמעויות ה"ליליות", מלשון לילית, בהמשך).
דבר שלישי: אפיון דמות. אצל הרעים של דיסני בדרך כלל ה"מניע" הוא משני. למה? כי הם נציגי הרוע. הם לא צריכים באמת סיבה כדי לחרוש מזימות. אבל אמא גותל היא לא נציגת הרוע. אמנם היא נראית לפעמים כמכשפה אבל במקום מסוים היא מוצגת דווקא כגולום, כלומר אדם פשוט שנפל לידיו אוצר שהעבירו על דעתו. המניע שלה הוא מצד אחד אישי אבל מאוד  "מיתי". הוא נוגע בתשוקות נצחיות וסימבוליות. הכלוב שהיא בנתה, המניפולציות והרצח לכולם יש מטרה: לא למות לעולם. אבל דיסני יצרו פה עומק נוסף לדמות שהרחיק אותה מהמקום המיתי. הם שאלו את עצמם מה הביטוי האנושי (ולא המיתי) של הרוע של גותל. והם אמרו : היא פולניה. יש משהו בדמות הזאת שעובד נורא חזק. כשהיא נכנסת הביתה היא ישר מסתכלת במראה. היא נורא משתדלת להיות נחמדה אבל לא מצליחה, היא כל כך מרירה מבפנים שהיא משילה מעצמה את המסכה בעוד היא לובשת אותה. כמו בדיאלוג הבא: "הו רפונזל! בטח נורא קשה לך להרים אותי כל יום!"
"לא, זה לא קשה.."
"אז למה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"
Concept painting of Mother Gothel and Rapunzel by Lisa Keene
כל ההתנהגות שלה הזכירה לי את "הבלדה לאם החד הורית" של הבילויים. היא מנסה לשמור על נחמדות אבל יש תחושה שלא רק שהיא מנצלת את רפונזל אלא גם מאשימה אותה בבדידותה, בהזדקנותה. גם היא כלואה. היא תלויה לחלוטין בשבויה שלה. היא נראית כמי שתמיד חוזרת ממסיבה אל בדידות ומשילה מעליה את המסכות בדרך חזרה ומוצאת ברפונזל מראה. היא דרמה קווין מזדקנת, בורחת ממותה הבלתי נמנע.
הדמות השניה המשמעותית היא פלין. והוא אולי הדמות המורכבת ביותר, בגלל הפתיחה שכתבתי. באמצעותו דיסני מתמודדים עם אובדן התמימות. פלין הוא קודם כל גם המספר של הסיפור. למה זה? ובכן כדי לענות על כך צריך לשים לב לכמה פרטים. קודם כל: רפונזל היא אגדה. אבל היא אגדה בלי קסם. כלומר: חוץ מאותו גרגר של אור שמש שנפל ארצה (אוי! איזה חגיגה קבלית אפשר לעשות מזה!) זה יכול היה להיות העולם שלנו. אין שם מכשפות, אין קסמים, אין חיות מדברות! (אבל יש אנשים ששרים, על כך עוד מעט..) האנשים בסרט מחפשים ניסים, אבל אין הרבה כאלה. זה אפילו נראה כמו חיפוש עקר. האם פרחים קסומים זה דבר נפוץ שם? לא נראה ככה לפי הקרינות. כלומר, בעצם זו אינה אגדה רגילה. זהו עולם רגיל שקרן שמש חדרה אליו והאירה אותו. פלין, הוא אנחנו. כל הדמויות בסרט ממלאות איזשהו תפקיד "אגדי". יש מלך מלכה חיות מגניבות ומישהו שגם אם אין לה כוחות היא במהותה מכשפה ויש שם אחד, פלין, שעל פי הדיבור שלו הוא מהתקופה שלנו. עם הדיבור האירוני-כאילו והישירות והביקורתיות שבהן הוא מדבר. לכו תשוו אותו לקריין של "היפה והחיה". מעבר לזה, בכמה סיטואציות בסרט הוא מתנגד ל"דיסניות" שבסרט. כשכולם שרים הוא מסרב. "אני לא שר" וגם כשמכריחים אותו לשיר הוא שר מאולץ כמו מישהו שנקלע להצגת תאטרון בטעות. גם התגובה שלו לקסם, בניגוד לשאר הדמויות היא בהפתעה מוחלטת: "השיער שלה זוהר!!!" זו לא תגובה רגילה לדמות באגדה. ב"שרק" הראשון ניסו ליצור הפרדה בתוך עולם אגדי בין דמויות אגדיות וכאלה שאינן. אבל זה לא עבד. מי החליט שלורד פרקווד הוא פחות אגדי מהחלילן מהמלין, לדוגמה? ב"רפונזל" אף אחד אינו אגדה. האגדה מתהווה בעולמנו בגלל קיומה של רפונזל. ולזה אני חותר.

כאמור, פלין הוא אנחנו, מעט ציני, מנוכר לאגדות, והקיום של רפונזל כאגדה מהלכת מהמם אותו. הוא רואה את ההשפעה שלה על הסביבה. ומבין שהקסם לא טמון בשיער שלה. ממש כמו הנוצה של דמבו (שהוא חשב שבגללה הוא עף, ורק כשאיבד אותה גילה שמדובר בכשרון מובנה) הוא מסלק בסוף הסרט את האלמנט האגדי מחייה. הוא מבין שהיא מנוצלת, ולעולם תהיה מנוצלת כל עוד היא קסם מהלך. ולכן הוא חותך את שערה. באקט הזה אנחנו נשארים בעולם בלי ניסים. הוא מקבל את מותו ובלבד שהאגדה לא תנוצל לחיי נצח.
מה זה אומר לנו?
זה מדבר על תפקיד הקסם בחיינו.
דיסני אמר בעבר שדיסנילנד היא לילדים ולמי שילד בליבו. "רפונזל" כבר לא נמצא שם. "רפונזל" שואל מה התפקיד העכשווי הרלוונטי של האגדה בחיינו. ולא רק "להחזיר את מה שאבד" כמו ששרה אמא גותל. העולם של רפונזל, כעולמנו הוא חסר קסם, אבל דרך סדק קטן נכנס אור אל העולם ומתוכו נולדת רפונזל. אני לא מחבב "סרטי מסע" בהם דמות עוברת דרך פיסית רק כדי ללמוד משהו על חייה. אבל פה זה עובד. אבן הדרך המרכזית במסע של רפונזל ופלין היא בפונדק בו נמצאים כל הרעים. הרוצחים הגנבים השודדים. פלין ציפה שהפונדק יגרום לה לברוח חזרה אל הקן המוגן שלה. אבל במקום זה היא גורמת להם לשיר. למה? כי לכולם יש חלום. אם נשים שניה הצידה את הקיטש שבזה, אפשר לראות בכך דימוי לעולמנו. ה"חלום" (שהוא גם האמנות, לפי השיר) הוא אותו חריר צר שדרכו נכנס האור. הרוצחים נשארו רוצחים. רפונזל לא שינתה אותם. אבל היא גם לא שפטה אותם (וכדאי להשוותה לקייסרית הילדותית מהסיפור שאינו נגמר). ההוכחה לזה שהיא נסיכה באה מהמקום שבו היא מסוגלת להכיל את הכוחות השונים שקיימים בממלכה שלה. כפי שמלך האריות רואה את מקומו בגלגל הגדול יותר, כך רפונזל, מטבעה, מסוגלת להכיל גם את הרעים והמושחתים ביותר. ונקודה זו אינה "קסם" אלא נקודה אמננטית של אמת. היכולת שלה להאיר נובעת משם. היותה נסיכה נובע משם. הקסם הוא רק אמצעי. ואלי כך גם האמנות. להאיר ולעורר את הקיים ממילא. גם את האהבה. בסוף הסרט הקסם פינה את מקומו לכישורים אמיתיים של תקשורת, שמחה, אמנות והכלה. לכן הסצינה שבה היא רוקדת עם אנשי הממלכה, מבלי לדעת שהיא הנסיכה שלהם, היא משמעותית כל כך.

את הקסם אי אפשר להחזיק לנצח. אי אפשר לסחוט עוד ועוד מותגים של קסם ואגדה מבלי להתחדש. יש צורך להשתחרר מהקסם, לשאול מה הרלבנטיות לאדם בוגר עידן הפוסט-פוסט מודרני. ומתוך כך להתחדש, ולהכיר בכוח הפנימי הטמון בסיפור. גם בלי מכשפות. כדי שהקסם לא יהפך קללה.


נוכחות האור בציורי רמברנדט גם הוא מצדיק את היותו השראה לארט של הסרט. שימו לב גם שהשיר של גותל הוא בחושך מוחלט.

לינקים נוספים על פלונטר:
פוסט על הארט שבעה גמלים זהובים
סקירת ספר הארט
ביקורת של מייקל ספורן בבלוג הנהדר שלו ועל העמדת הדמויות של גלן קין
עוד ארט מהקסם של דיסני
ועוד
ומאמר של אחד היוצרים על החלטות תסריטאיות לגבי גות'ל (אנגלית)
סקיצות של האנימטור גלן קין

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…