עשרים שנה לפיקסאר – מבט על קיימות, מיתוסים ונשיות

המאמר עוסק בניתוח סרטי פיקסאר: על מיתולוגיה קיימות ונשיות. הוא פורסם באתר הפנקס
http://ha-pinkas.co.il/?p=5446

 הישרדות בעולם ללא מיתוסים

עשרים שנה לפיקסאר – מבט על קיימות, מיתוסים ונשיות

"פיקסאר" חוגגת בימים אלו עשרים שנות קיום (החברה קיימת כעשרים וחמש שנים, אך נסגרה באמצע), במהלכן יצרה כאחד עשר סרטים. רובם ככולם זכו להצלחה מסחרית וגם לביקורות משבחות. החברה גם זכתה בהרבה פרסים בינלאומיים והתמודדה לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר עבור "UP" ו"צעצוע של סיפור 3". "פיקסאר" היא גם בת הטיפוחים של "דיסני", אבל הדבר הכי חשוב הוא ש"פיקסאר" תפסה את מקומה של "דיסני" בתעשיית הסרטים לכל המשפחה. היכולת של "פיקסאר" לייצר סרטים שעובדים ברמות שונות עבור קהלים מגוונים תוך כדי שמירה על איכות, הקנתה לה מקום של כבוד כמובילת האנימציה המסחרית בעולם.
התהליך היצירתי משפיע על התוצר
"דיסני" הייתה חברה שהתבססה על מיתוסים: סיפורים ודמויות הנובעים ממקורות הסיפור הראשוניים. רוב סרטי "דיסני" הקלאסיים היו עיבודים לסיפורים קדומים, בין אם מעשיות (היפה והחיה, שלגיה) או מהספרות הקלאסית (פינוקיו, 101 דלמטים, ספר הג'ונגל). התכנים של "דיסני", הנרמזים גם במנגינת הלוגו "כשאתה מביע משאלה…" מבטאים ערכים "גדולים מהחיים" כגון השאיפה להגשמת החלומות, האמונה בטוב, קיומו של קסם והתנועה המתמדת למימוש עצמי. אלה הם הרעיונות החוזרים והכוח המניע לחולל שינוי בדמויות השונות. ציון עשרים שנה ל"פיקסאר" מחייב לנסות לבחון מהו המיתוס החדש. מהי האמירה הסמויה שמלווה את הסרטים של "פיקסאר" כמייצגי הנרטיב של תחילת האלף הנוכחי.
מתוך בחירה, פיקסאר סללו לעצמם דרך חדשה: לא סרטים מוזיקליים בהם הדמויות פוצחות בשירה סתם כך ולא תסריטים מעובדים, אלא יצירות מקוריות. לא מיתוסים ואגדות מ"עבר לא ידוע", אלא פנים שונות של עולמנו העכשווי (או ספיחים שלו, כמו מפלצות). ובלי רעים מהגהנום וטובים מהחלל החיצון, שזה, כמובן, פועל יוצא של הויתור על המיתוסים. בראד בירד, היוצר של "רטטוי" ו"משפחת סופר-על" אמר בראיון: "אני לא מאמין שרעים קמים בבוקר עם צחוק מרושע ואומרים 'היום אשתלט על העולם!'" אצל "פיקסאר" לרעים יש מניע ורקע ברורים שהובילו אותם אל בחירה ברע. זאת בניגוד מובהק מ"דיסני" שם הרעים, פעמים רבות, הם ביטוי של הרוע עצמו. או כמו שמלפסנט, המכשפה מ"היפהפיה הנרדמת", אומרת לנתיניה: "אתם בושה לכוחות האופל!"
אז אילו סיפורים נוצרים בתחילת האלף הנוכחי בעולם בלי מיתוסים? לדעתי, התשובה לכך קשורה בתהליך היצירתי עצמו. אצל "פיקסאר", בניגוד ל"דיסני", אין את "האדם האחד" בעל החזון הקולנועי הבלעדי. אמנם ג'ון לסיטר הוא המוח והלב מאחורי "פיקסאר", אבל הדינאמיקה היצירתית היא של קבוצה. המושג "אמן סיפור" במובנו המקצועי הוא חידוש בעולם האנימציה. בניגוד לתסריט שנכתב בחדר אפל על ידי תסריטאי בודד, הסיפור של סירטי "פיקסאר" הוא פרויקט דינאמי ומתגלגל של קבוצת אמני סיפור. שזה די מדהים. הדינאמיקה היצירתית ב"פיקסאר" כל כך מובנית בתהליך המקובל בחברה, שלמרות הגיוון בבמאים (שחלקם אנימטורים שזהו נסיונם הראשון כבמאים!) החברה מצליחה לייצר שוב ושוב הצלחות. משהו בתהליכי העבודה השומרים על איזון בין נתינת חופש לתהליכים יצירתיים לנחישות שבקבלת החלטות נוקשה ועמידה בזמנים, עובד שוב ושוב. אז אמנם אין שם אדם אחד אבל יש שם חבורה. חבורה של חברים. גברים.

Storyboard של פיקאסר
מערכות יחסים והתפתחות דמויות
כשאני ניגש להתבונן בסרטים, הדבר הבולט לעין הוא הקונפליקט המניע את הדמות הראשית. לרוב מדובר בסרטים של מסע רגשי וחיצוני שבמהלכם הדמות משתנה. אבל איזה מין שינוי? עד כמה הוא מהותי? כאשר אין מיתוס, אין באפשרות הדמות לעבור שינוי מיסטי כמו אצל "דיסני": חיה לא הופכת לאדם, וגם לא בובת עץ, ילדה עניה לא תהפך לנסיכה ואפילו התהליך האנימטיבי בו אובייקט דומם מקבל חיים אינו דרמטי כמו ב"שוליית הקוסם", אלא נקודת מוצא לעלילה בלבד ("צעצוע של סיפור"). אבל גם בלי מיתוסים וקסמים ישנו שינוי פאזה, שינוי מהותי שקיים בעולמנו הממשי: האהבה. היכולת של שני אינדיבידואלים להפך ברמה רגשית לאחד היא מיתוס של חיים. אבל המיתוס הזה אינו קיים אצל "פיקסאר".
ככל שאני חושב על זה אני מתפלא לראות כמה זה נכון. הסיפורים של "פיקסאר" הם במובהק אינם סיפורי אהבה. ב"צעצוע של סיפור" יש סיפורי חברות וכמיהה למשמעות; האמונה בעצמך מניעה את "באג לייף"; "מפלצות בע"מ" עוסק בשברם של המיתוסים, בחברות ובאמנות, וכך גם "משפחת סופר-על". בואו נתבונן ב"צעצוע של סיפור". יש שם כמה סיפורי אהבה אבל אין אף ביטוי כן לאהבה. כשאנחנו מתוודעים לוודי אנחנו מגלים שיש לו חברה בשם בו פיפ, אבל היא לא מתנהגת ככזו. לפי ההתנהגות שלה נראה שיש בינהם רומן סודי ולא זוגיות. יתרה מכך, כמעט בכל פעם שדמות נמצאת בסכנה אנחנו רואים כיצד הצעצועים מתגייסים לעזרתה. אבל בסרט השלישי מגלים שמתישהו אנדי נפטר מבו. זה מסופר לנו כבדרך אגב. כלומר, זה  עצוב, אבל לא ממש נורא, כי וודי יכול בלי אהבה. גם אם הוא לא יכול בלי החברים שלו.
ישנם עוד סיפורי אהבה ב"צעצוע של סיפור" אבל הם… איך לומר… אלטרנטיבים. באז מתאהב בבחורה מאוד גברית (ומעולם לא מבטא את אהבתו במפורש. לעומת זאת המשיכה המינית שלו לג'סי כן נרמזת) ובארבי מתאהבת בבחור מאוד נשי (שגם אם היה נועל נעלי עקב זה לא היה מפתיע איש). היחידים שמפתחים זוגיות רגילה הם מר וגברת תפוד אבל להם לא הייתה ברירה, הם נועדו עוד לפני שנפגשו בכלל! כאשר דמות בוחרת בחיבור עם אחרים ממקום רגשי זה יהיה כלפי החבורה. האישה, לעומת זאת, כפרט וכמיתוס, נעלמה.

חברות גברית מתוך "צעצוע של סיפור". זכויות: פיקסאר
גם ב"משפחת סופר-על" האב מסכן את כל עולמו בשביל ריגוש והאם מוצגת כמי שעומדת בדרכו. היא ננזפת על היותה חלשה בגלל שבחרה להקים בית מגונן במקום לבדוק את הגבולות של מיצוי הכוחות שלה ושל בני משפחתה. הגבר ב"סופר-על" הוא המנצח בסופו של דבר, הוא שמעז לסכן את התא המשפחתי כדי להשיג את מה שרצה. הנשים הן סוג של הפרעה לריגוש הגדול. בהרצאה של מאתיו לן, אמן סיפור מ"פיקסאר" שהתקיימה בסינמטק תל אביב, הוא טען שמר סופר-על הוא בעצם הבמאי של "משפחת סופר-על", בראד בירד, כי הקונפליקט שמניע את הדמות הוא איך לשלב חיי משפחה עם חיי סופר-גיבור (להיות יוצר סרטים ב"פיקסאר", במקרה של בירד).
אבל בראד בירד הוא עוד דמות בסרט: עדנה מוד, מעצבת העל (שאכן גם לא נראית נשית במיוחד) הוא מבצע את קולה ובכך היא בעצם משמשת כפה להגיד את מה שהוא רוצה לומר לדמויות. לכן, כאשר גברת סופר-על בוכה על כך שאינה יודעת איפה בעלה אז עדנה לוקחת גליל נייר ומכה אותה על זה שהיא מבטאת חולשה במקום לפעול. מה יוצא מזה? במאי גבר שמזדהה עם הגיבור הגברי יוצר דמות נשית שנוזפת ואף מכה דמות נשית על נשיותה. חשוב לדייק, איני מתכוון לכך שבכי הוא דבר נשי במובהק, אלא שהנזיפה היא על הבחירה שלה להיות עקרת בית. עדנה מוד בעצם דורשת ממנה לחזור להיות "אלסטי-גירל", גיבורת העל שהייתה טרם נישואיה. עדנה היא זו שמחליטה בשבילה שלהיות עקרת בית זו תחפושת ולא "האני האמיתי" שלה. פמיניזם רדיקלי במיטבו.

עדנה ואלסטיגירל (מתוך: "משפחת סופר-על"), זכויות: פיקסאר
גם ב"מכוניות", הגיבור נפרד בסוף הסרט מאהובתו. כן, היא "מזמינה אותו לצימר שלה" אבל לא יותר מזה. ככל הנראה, מין מזדמן וחיים נפרדים זה העתיד המשותף שהם מתכננים לעצמם. ב"למצוא את נמו" וב"למעלה", ההרפתקאות מתחילות במות האישה. קארל פרדריקסון ראה בחייו הארוכים באהבה עם אישה כהחמצה בגלל שלא היו להם ילדים והם לא טסו לדרום אמריקה. אבל אשתו לא ראתה זאת כך, היא שמחה בחייה. מרלין הדג, אבא של נימו, אמנם מצא דמות נשית חדשה במהלך הסרט, אבל הזוגיות ביניהם מעולם לא עלתה כאופציה ואף לא נרמזה (גם כאן אולי יש משמעות לקולה של הדמות הנשית, אלן דג'נרס).
כפי שצוין, אני מרגיש שיש לכך קשר גם לתהליך היצירתי. במקום בו אין מיתוס- אין נקודה אליה קו העלילה שואף. המאמץ של הדמויות הוא קודם כל לשרוד ואחר כך לחפש משמעות. האישה והאהבה הן מיתוס של מה שמעבר לעולם הגברי והיא מוחלפת בחברות וב"מעבר" טרנסצנדנטי שסותר את הקיום הפשוט, הארצי, ה"בורגני". כלומר, יש "אחר" אבל הוא מעבר לחיינו. דמות האישה נשארת כפנטזיה גברית ולא "אחר" מהסוג שמתחתנים איתו ומקימים איתו בית. אין אחר שאפשר לעשות איתו אהבה.
התהליך היצירתי של "פיקסאר" הוא של פינג פונג בין יוצרים, חברים. זהו תהליך של ליטוש מתמיד יותר מאשר חיפוש אחר נקודת האמת שבשורש הסיפור. זו אחת הסיבות שהסרטים שלהם חזקים בהתחלה וחלשים בסיום. כי "סוף", כיוצק משמעות, הוא דבר מיתי. לכן, הדמויות, למרות כל מה שעובר עליהן, מסיימות פחות או יותר בנקודת ההתחלה. במקום שינוי מיתי אנחנו מקבלים סולידריות מבחירה ואחווה שמקלים על הנסבלות של הקיום. החזרה הזו אל המציאות פחות או יותר באותה רמה, יש בה נגיעה מהותית בהוויה המודרנית של המאה ה-21.
הסרט "וואל-אי" מתאר את שיבת האנושות ארצה כדי לתקן את העולם. התחושה היא שהחזרה ארצה, כפי שמנגן שיר הסיום, היא המהלך הרוחני הכללי. אין פאזה מיתית שצריך לטפס אליה, להפך! צריך "לחזור לכדור הארץ", לתקן. בספר "בראשית", מצווה האדם על ידי האל "לעבדה ולשמרה" כלומר: לעבד את האדמה ולשמור עליה. הציווי נתפס כשני ציוויים: לפתח את העולם ויחד עם זאת לשמור על קיומו. מה שהיום מכונה "קיימות" (ומשפיע גם על תפיסת הצרכנות והקף הילודה). הקריאה הזו לקיימות שמסיימת את "וואל-אי" בעצם חושפת שאיפה לתנועה אחורנית בפתרון של הסרט. את ההארה המיתית מחליפה חזרה, תיקון. מפעל האנרגיה של סאלי ומייק "מפלצות בע"מ" לא נסגר, הוא עבר לייצר אנרגיה טהורה יותר המבוססת על צחוק. מעניין לראות שבהרבה מסרטי "פיקסאר" האדם האנושי הוא הוא האחר שעליו מתבוננים מבחוץ. כך זה ב"רטטוי", "וואל אי", "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ" ואפילו ב"משפחת סופר-על", שם החברה האנושית נצפית מבחוץ על ידי הגיבורים שמבחינים עצמם משאר האדם. ב"וואל-אי" הדבר חריף עוד יותר: התסריט המקורי עסק בזה שוואל-אי פוגש חייזרים בחללית כשלאט לאט התברר לתסריטאים שאלו אינם חייזרים אלא האנושות המנוונת, כפי שהסרט אכן מראה לבסוף.
לסיום, "צעצוע של סיפור", ספינת הדגל של "פיקסאר", מלמד אותנו אחרי שלושה סרטים שאנחנו אינדיבידואלים, אנחנו שורדים אבל יש לנו רגש ויש לנו הבנה בצורך שבשיתוף פעולה. השאיפה לשוב אל הילד שמעניקה משמעות וחיים, מובילה אל הנקודה הבלתי נמנעת לפיה בסוף ננטש, בסוף נשכח, בסוף הילד יתבגר ויעזוב. וכל מה שיש לנו זה האחד את השני. כשהילד עוזב, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה ברמה ההשרדותית, המאבק לעולם יימשך, עול הקיום ממשיך לרבוץ.

דמויות גבריות מתוך "צעצוע של סיפור". זכויות: פיקסאר
העניין שצוין לעיל רלוונטי במיוחד למקומינו ולזמננו, כאשר המיתוס המשותף נעלם, "מדורת השבט", ישנו חיפוש מחדש אחר המשותף, המקום ממנו סולידריות צומחת. לפי "פיקסאר" זהו מקום מאוד אישי. לא מדובר בתובנה מאירת עיניים, או התגלות מזהירה שמאחדת אנשים, אלא בחירה. אישית, קטנה, לבוא לקראת זה שלצידך בעולם הזה. לצידך, לא איתך. לא כקהילה אלא כחבורה.
פינוקיו של "דיסני" שאף להיות ילד אמיתי, בן אדם. פינוקיו של "פיקסאר" היה נשאר לעולם בובת עץ, המממשת את האינדיבידואליות שלה בתיאטרון של סטרומבולי.
---------------------------------------------
סרטי תעודה על פיקסאר:

וגם עוד אחד.

תגובות

  1. יוני, ניתוח מעולה.

    לא ראיתי את כל פיקסאר, אבל אני מזדהה עם הנאמר.
    יש לי קצת מחשבות שונות על "סופר-על" (שהוא אנטי פוסט מודרני)

    בנוסף, חסרה היתה לי התייחסות לזה שכל הטיעונים הללו של פיקסאר הם לא "מהפך" אלא כבר קובנציות אחרות. אין כאן אוונגרד אמיתי, משהו עמוק יותר מדיסני הקלאסי, אלא בפשטות בחירה במסגרות אחרות.

    השבמחק
    תשובות
    1. מהן המחשבות השונות שלך?
      אני מודה שאתה מתאר דברים מאוד בכלליות. אשמח אם תפרט. :)

      מחק
  2. נקדים בזה שאני לא צרכן כבד של סרטי אנימציה. על כן הטענות שלי הן בהכרח חלקיות עד שגויות.

    הטיעון השני, על הקונבנציות, התעורר אצלי בעיקר בעקבות צעצוע של סיפור 1/2, אם כי אותם ראיתי אולי צעיר מדי.
    במפלצות בע"מ נקודה זו בולטת לטעמי. המפלצות, שבקריאה שלי מייצגות אולי את תקשורת ההמונים(1), שואבות רייטינג מרגשות שליליים. הפתרון של "הו, צחוק נותן הרבה יותר אנרגיה מפחד" הוא פתרון אוטופי, לא אמין.
    טוב, בסופו של דבר זה סרט לכל המשפחה.

    לגבי משפחת סופרעל, אנסה להסביר את כוונתי יותר.
    כבר כשראיתי אותו כתיכוניסט, בלטה לי העובדה שהוא העז לצאת במפורש נגד תפיסה שרואה בכולם שַוֵוהִים. המשפט הבולט שחוזר כמה פעמים בסרט הוא אנטי פוסט מודרני: "אם כולם מיוחדים אז אף אחד לא מיוחד".
    אבל זה יותר מזה, ואתמקד ברשותך ברובוט הכדורי. כשהוא מוצג לפני מר סופרעל בהתחלה הוא מוצכ כניסוי שיצא משליטה. התגובה של מר סופרעל *איננה* תגובה של גיבור על קלאסי, שהיתה אמורה ליות משהו כמו "נורא ואיום! שוד ושבר!". היא תגובה של גיבור על קצת לא קלאסי, קצת מפוכח, שכבר ידע ושמע הכל. זו בעצם התגובה שלנו שאומרים "הו לא, לא שוב הקלישאה המטופשת של 'בנינו בינה מלאכותית והפלא ופלא היא תקפה אותנו'". יש כאן ערעור על הסיפור קלאסי, ככזה שכבר התיישן והפך להיות קלישאה.
    בהמשך מסתבר לנו שהרובוט לא יצא משליטה. זה בסך הכל סיפור אותו סיפר סופר-בוי, במטרה להכניס את מר סופר על לפוזיציה שהוא רגיל אליה, ובזה בעצם להציב לו מלכודת.

    הנקודה המעניינת בכל המהלך הזה היא הרגע בו הרובוט, בבינה המלאכותית שלו, פורק את השליטה של סופר-בוי מעליו- בדיוק כמו מה שסופר למר סופרעל בהתחלה.
    ז"א, סופר-בוי תופס שיש כאן סיפור שאמריקה מספרת לעצמה, על גיבורי על, בעלי כוחות פנימיים מיוחדים. מולו הוא מציב סיפור אחר, בו כל אדם עם כסף יכול להיות גיבור-על. (מה הבדל בין זה לבין באטמן? המיסחור, דומני)
    ההתערבות של הרובוט באה ואומרת שלפני כל הסיפורים שאתה מספר, ישנה המציאות. בינה מלאכותית שמתמרדת איננה סיפור, אלא המציאות, תהיה קלישאה ככל שתהיה. אל תחשוב שבזה שתספר סיפור תשתלט על המציאות. היא משהו מוצק, לא נראטיב קלוש.


    במובן הזה, סופר על הוא אנטי פוסט מודרני. הוא נלחם בפוסט על ידי קריאה לשיבה אל מה שהיה פעם, לאתוס האמריקאי הקודם. זאת בניגוד לפוסט-פוסט-מודרנה, שמנסה לקחת מהפוסט חלקים (הרב שג"ר מול הרב קלנר, כדוגמה).

    ייתכן והיה צריך להאריך, אבל הזמן וכו'

    ___
    1. סצינת הכניסה לחדר הילד בהתחלה ובסיום (ניסיון הפחדה מול סטנד-אפ) די מציירות את ההשוואה בחריפות. בסופית זה לגמרי גלוי ולא רמוז

    השבמחק
    תשובות
    1. טוב. לגבי סופר על אני די מסכים להכל. זהו סרט שמציב מראה מול המסרים השטחיים של "כולם שווים" ובינוניות שנלווית לזה. סופר בוי שונה מבאטמן במסחור לא כי הוא רוצה כסף - יש לו מספיק, מה שהוא רוצה זה לרוקן את ה"סופריות" מהמשמעות שלה. הוא רוצה למסחר את הסופריות כדי למוטט אותה.
      אהבתי גם את הניתוח שלך את התרגיל שסופרבוי עשה לסופר על. אכן מלכודת יפה.
      לגבי מפלצות, אני דווקא התרשמתי שהסרט כן מעביר מסר אמיתי. אבל הוא בעצם הציב שני סופים סותרים: סוף אחד הוא שהכל חוזר לשגרה ומשמידים ראיות. אבל אחר כך מגיע הקטע של גילוי הצחוק. וזה לא באמת סותר. כי עולם המפלצות לא יפסיק להפחיד. כי זו המהות של מפלצת אבל פתאום נמצא מקום למפלצות שעד אז נחשבו לכושלות: כמו מייק וזאובסקי וההוא מההתחלה - הם יכולים להצחיק. ודרך אגב, המפלצות הן ממש לא "תקשורת ההמונים". להפך. הן קורבנות של תקשורת ההמונים. בתחילת הסרט אנחנו רואים ילד שרואה יריות ופיצוצים בטלויזיה ונרדם. הסרט מראה לנו שתקשורת המונים בניגוד ל"מפלצות אמיתיות" נועדה להרדים ולא באמת להפחיד. המפלצות לא מקהות את החושים אלא מרגשות ולכן הן מסמלות את האלטרנטיבה לעולם של התקשורת הצרכנית.

      על מפלצות בעמ"מ כתבתי גם פה: http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2011/05/blog-post_11.html

      מחק
  3. פוסט מרתק.מבחינתי נושא הדגל של האידיאולוגיה של פיקסר הוא רטטוי.
    סרט שמבקש שנקבל ונאמין בלב שלם שעכברוש יכול להיות שף.
    בעיני עכברוש הוא החיה הכי מגעילה שיש.ופגשתי עוד נשים שחושבות ככה.משהו שחי בביוב בסחי.מעביר מחלות.
    זו תחושה קמאית כזו כמו כלפי נחש.
    ופה רוצים שאתמוגג ואמלא את פי ריר מהתבשילים המדהימים ומהחוש המעודן של העכברוש כטבח על.
    כלומר מין שטיפת מוח מוחלטת.לבן הוא לא לבן-הוא שחור!! .וגם לא מנומס יותר להגיש ששחור הוא שחור.
    נראה שהמערב אכן נישטף היטב בשטיפה של פיקסאר.הכל בכישרון אין קץ ובאריזה הומוריסטית.
    אבל זו ממש משנתו של אובמה.שמחבק את אויביו ובוגד בבעלי בריתו.
    הפוסט שלך האיר לי את העדר הנשיות מסרטי פיקסר.ואת התנכלותו לערכי המשפחה.רוצה להוסיף משהו לגבי וול אי ולגבי קיימות.הייצוג הגראפי והסיפורי של האנשים שם שלגביו הרחבת בפוסט שלך על ול אי.הוא יצוג מעורר דחיה בעיני.מין זן נצלני,רכיכי.וזה אחרי שראינו מה המין האנושי הנוראי עשה לכדור הארץ המסכן.זו סוג של שנאה עצמית. הקיימות כתחליף דת.וזה אולי מסביר את העדר הדמויות האנושיות מסרטי פיקסאר שהצבעת עליו בפוסט הנוכחי.
    גם היחצנות המרובה למודלים משפחתיים "אחרים" כמו שהדגמת בצעצוע של סיפור למעט תפוחי האדמה-שכמו בוול אי זו שוב עלבון למין האנושי-תפוח אדמה-משהו נטול טעם וריח.חסר צורה ואסטטיות- מודלים משפחתיים שבעצם לא יכולים להמשיך את קיום המין האנושי.גם היא מצביעה על תרבות בשקיעה בשינאה עצמית.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה