הערות שוליים

*מכיל ספוילרים* וכן, אני יודע שזה בלוג אנימציה. תעזבו אותי.



קודם כל, הבהרה, אני לא מבקר קולנוע, הידיעות שלי אינן יורדות לעומקם של פליני ואנטוניוני. אבל יש לי את הראיה שלי  וכשהמיתיות פוגשת רגש אני עולה על גדותיי.
זה קרה ב"הערת שוליים". אין לי כוונה להכנס לשאלה אם הסרט מושלם, אם הוא מהנה או עמוק. מעניין אותי למצוא את נקודת הרגש שלי. הנקודה שבמקרה זה הייתה מעבר ל"תסריט", "עלילה", "דמויות", ושאר המילים שקולנוענים אוהבים.
יש דברים מעבר לזה. כשיוצר מצליח להגיד משהו על החיים. משהו רלוונטי. אקטואלי בנצחיות שבו. ועל זה רציתי לכתוב.
(אם זה משעמם אתכם אני ממליץ לגלגל לסוף לראות את הכרזות היפות לסרט)

לסידר, הבמאי, יש אומץ.
יש לו אומץ לעסוק בדברים שמאוד קרובים אליו.
יש לו אומץ לבקר מבפנים.
יש לו אומץ לעבוד בקנה מידה הפקתי שלא רואים כאן מבחינת שפה קולנועית.
יש לו אומץ לפרק מוקש גדול מאוד ביהדות שקוראים לו "טקסט".

הטקסט ביהדות הוא קדוש מכמה סיבות. קודם כל כי אלוקים ברא את העולם ודיבר אלינו בטקסט. שממנו, בדרכים שונות ומגוונות, נגזרת הספרות התורנית כולה. מהלכה ועד דברי חסידות.
הדברים הכתובים בתנ"ך נקראים "תורה שבכתב". הפרשנות האנושית שלהם מאז ועד היום נקראת "תורה שבעל פה". ואותה אסור היה לכתוב. אסור. הלכתית. מתוך כוונה לשמור על דינמיות ויכולת התחדשות. לאפשר לשפוט את המציאות באינטואיציה ורוח הקודש ולא רק על ידי ציטוטים.
אבל הציווי הזה הופר. והמשנה נכתבה. ובעקבותיה הגמרא. ובעקבותיה... ובעקבותיה... עד השו"ת SMS של ימינו.
היום, הטקסט נהיה קדוש מהסיבות הלא נכונות. קדוש בבחינת בלתי מעורער. כמו הגישה האמנותית ב"בית ברל": אם אתה לא מצטט אתה לא קיים. "לרפרר" "לרפרר" (מלשון רפרנס), להתיחס למי שקדם לך ולא לחדש באמת. הגישה החרדית קיימת לאורך כל השדרה האורתודוכסית. כי כשמישהו, גם חכם גדול ובקיא, יאמר את דעתו, ישאלו אותו: "מאיפה אתה מביא את זה?" כי בימינו אין נבואה. ואין זכות לפרש פרושים חדשים. משום מה אנו נתפסים כקטנים, כלא ראויים לעשות את מה שנעשה אלפי שנים בספרות ההלכתית וההגותית. ועל כך נאמר בגמרא: "וזהו שאמרו הני בבלאי טפשאי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי קמי תלמיד חכם." טפשים שקמים בפני ספר תורה ולא בפני תלמיד חכם.

יש כמה רבדים שאני רוצה להתייחס אליהם.
הראשון הוא התלמוד הירושלמי: שני למדנים עוסקים בירושלמי. בהרבה ישיבות זה נחשב ללא ראוי ללמוד ירושלמי. אלא רק תלמוד בבלי, תלמוד שמקורו בגלות. זה לא רק אירוני, שתורת ארץ ישראל נלמדת פחות, אלא זה שוב הופך את המלחמות של היהודים לאיזוטריות. נלחמים על ניואנסים בדבר, שלצערנו, אינו נחלת רבים.
למה מתחילה המחלוקת בסרט? כי איבדנו את המקור. המקור כסמכות שנתנה לנו, כבני אדם, לפרש. לא במקרה נקודת המוצא המחקרית בסרט היא אובדן המקור היחיד. כלומר, משם נובע המתח הזה, סביב העובדה שאין ירושלמי אחד אלא שניים. או אפילו יותר. מי יודע?
מכאן מתחילות הפרשנויות. הטקסט, שהוא אמור להיות העוגן ונקודת המוצא לכל מחקר הוא שמתערער. ופותח את הפתח לשתי הגישות של משפחת שקולניק: האם על ידי מחקר קר ניתן למפות את המקור. או דווקא על ידי רגש, אינטואיציה, תקשורתיות ומה שנגזר ממנה.
אבל בואו נדייק. איש לא מדבר על נבואה. כלומר בסופו של דבר אין פה תלמידי חכמים. אלא חוקרים אקדמים. הם לא שואפים להרבות תורה. אלא להרבות ידע או תאוריה. הם לא רואים עצמם כתלמידי חכמים. מורים? אולי. פילולוגים? בהחלט, אבל אין יומרה רוחנית. אין יומרה לחדש דברי תורה ממקורם הרוחני.
רובד נוסף: הדת.
להבנתי, האב אינו דתי והבן כן.
אבל די ברור לי שהסבא היה דתי.
נראה שיש רקע דתי למשפחה ששלח את האב שקולניק ללמוד תורה באקדמיה.אלו הם חייו. אבל לא ברמה הרוחנית. נראה שהוא מורד ברוחניות. הוא לא עוסק ב"תוכן" אלא ב"גרסאות". אבל כמו שקורה בהרבה מקומות בציבור הדתי לאומי, הדור הבא הוא כבר "מתחזק". הקור האקדמי מפנה את מקומו להרצאות כריזמטיות בליל שבועות. לספרות עשירה ומגוונת. להתרגשות דתית. כי הטקסט הזה, היבש, הוא חי והוא מחלחל. והוא שיצר את שקולניק הבן. שחי את מה שהוא עוסק בו בצורה יצירתית (אולי מדי). ובזה גם הוא מורד באביו.
לא סתם מדבר האב על "כלים שבורים". המושג כלים שבורים בקבלה מתאר מציאות שבה האור (התוכן, הרוח) גדול מדי על הכלי (החומר, הטקסט) והכלים נשברים וצריך לתקן אותם. הרב שג"ר ז"ל מתאר את הפוסט-מודרניזם כ"כלים שבורים" , כלים שמתקשים לעמוד בעומס הרוחני הרובץ עליהם ולכן הם נשברים.

כדי לאחד את מה שאמרתי אני אתייחס שוב לנקודת אובדן המקור. אם הטקסט הוא "קדוש", אז אי אפשר לערער עליו. אבל המציאות מעורערת. כלומר, הטקסט לא יכול לשאת יותר את אחדותו, שהיא המקור לקבעון היצירתי של ההגות הדתית. ואני לא מתכוון לביקורת המקרא שמחפשת כמה אנשים כתבו את התנ"ך אלא על משהו פשוט מכך בהרבה. השבר הוא פנימי. הוא מובנה! ועל זה, להבנתי, הסרט.
הסרט יוצר הקבלות רבות בין "פרס ישראל" לתלמוד. פרס ישראל הוא "קדוש". כי הוא מייצג משהו מופשט: "הכרה". אבל מאחורי זה, כמו אצל קפקא, יש פקידים ופקידי פקידים ואינטריגות וסכסוכים וגניבת דעת (רמז לקפקא יש בכך שלא נותנים לאב לעבור את "שער החוק" בתחילת הסרט). ובכל זאת, האב, הפילולוג, איש האמת, מקבל על עצמו את המשחק, את השקר, את גניבת הדעת. הוא נופל במצודה ומשלים עם הקליפה. וכמו אצל קפקא הוא לוחץ את ידו הדמיונית של הנשיא. הכל זה סמלים ומייצגים. יש שלט, מסמן, אבל אין אדם. אין מסומן, אין אמת.
זה מה שמניע את הבן. הוא חי במציאות שבה "האמת נעדרת" זה חלק אינטגרלי מהחיים. ולכן זה לא שהוא "לא מחפש את האמת". הוא מחפש אותה גם בחולשותיו. בחוסר השלמות של המחקר שלו. חשוב לו לדעת שהוא מסוגל לבגוד. אבל הוא לא.
וכל החוסר שלמות הזאת, ולזה אני חותר, מקבילה לתלמוד הירושלמי!!!!!

מהו התלמוד?
אני תמיד התפלאתי על זה. בישיבה למדנו תלמוד בעיון. חקרנו והשווינו ואני הייתי ממש גרוע בזה. ותמיד הצחיק אותי שהטקסט, כטקסט, הוא הטקסט הכי הזוי שהיית מצפה מטקסט קדוש: הוא אסוציאטיבי, הוא מביא מחלוקות שמסתיימות פתאום או בתיקו. הוא לא טורח להציג מסקנות. הוא מאפשר טיעונים מגוונים ובעיקר: הוא פתאום מספר סיפורים לא קשורים, אגדתיים, וקופץ מנושא לנושא והכל תחת הכותרת של "פירוש המשנה".

אז מה זה אומר לנו?
אני מרגיש שסידר בא ואומר: הכשל בפרשנות טקסט הוא מובנה! מי אמר לנו שהתלמוד הירושלמי לא נכתב כמו נימוקי השופטים של פרס ישראל? מי אמר לנו שמאחורי הטקסט המגוון, הצבעוני, הפולמוסי, לא מסתתרים בני אדם, רגשות, צירופי מקרים וטעויות אנוש שאיכשהו מתגלגלים לטקסט, שיש לו, מסתבר, כמה גרסאות שונות?
אבל לא מתוך בוז אלא מתוך אהבה. וקריאה לפרשנות מסוג אחר, שלישי.
קריאה לנבואה.
 הוא לא קורא להתייאש מנסיונות הפירוש. הוא מדבר על מה שנמצא בין האב לבן. מה שאנו מצפים אולי מיוש, הנכד שיממש. מצב שבו טקסט הינו קדוש לא כי יש לו מקור אחד. אלא כי האמת נמצאת בין האותיות. בין הגרסאות, בין האנשים. במתח שממנו נובע הציווי שלא לכתוב את התורה שבעל פה.
אודי לאון אמר שסידר יוצר שפה חדשה. ואני אוסיף על כך, שהוא ממקם את הקולנוע, ואת האמנות בכלל, ככלי פרשני שיש בו יכולת להתעלות על מה שקרוי טקסט. לכן הטקסט הוא שחקן בסרט. הוא מתאר סצינות, הוא גדל, קטן, הוא מסוגנן. כי הטקסט הזה שצרוב על פילם יכול להיות קדוש גם בלי להיות הטקסט היחידי.
ויעידו על כך הפרשנויות הרבות לסרט.
ממש כמו "טקסט".

את הסרט הזה, "מום", עשיתי בבצלאל, והוא גם כן מבקר את הדרישה לשים את הלב בצד כשבאים לגשת לטקסט קדוש.

תגובות

  1. וואו! יוני. מרתק ומדהים! אני ממש נבוכה מכך שלא הגעתי לכאן קודם! והסרטון פשוט מקסים!

    השבמחק
  2. תודה. אהבתי מאוד את הכתיבה שלך.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה